יעל ויניב

"נעמי?" הקול מעברו השני של הקו  נשמע מהוסס, ולמרות השנים הרבות שחלפו מאז שוחחנו, זיהיתי מיד את יעל. ללא היסוס ובהתרגשות גדולה קבעתי להיפגש איתה בבית קפה בתל אביב בשעות הבוקר המוקדמות. כשהגעתי, רגע לפני שנכנסתי סקרתי את היושבים והיא ביניהם, שפופה מעט וכבר אוחזת ספל קפה בין ידיה. אותן ידיים שמאז אותו יום הפכו כל כך סמליות עבורי לביטוי של שמחה ועצב.
"הידיים של יעל," אני אומרת לעצמי כשאני מסתכלת עליהן והזיכרונות, הזיכרונות שוטפים אותי.
אחרי סבב טלפונים בין כולנו התקבלה ההחלטה להיפגש בחוף הים. זו הייתה שבת של חודש יוני, ורבים מאיתנו השתחררו לסוף שבוע הביתה. צחקנו והשתוללנו וסיפרנו אחד לשני מחוויות השרות הצבאי שהרי היינו באותו מרחב גבול המפריד בין היותנו כבר נחשבים מבוגרים מספיק אבל עדיין אפופים משובת נעורים. אותה משובת נעורים שמתקיימת כאילו אין מחר. אני מתגלגלת אחורה לתמונת זיכרון, צופה בנו ממרחק הזמן, בונים ארמונות חול, נכנסים ויוצאים מהמים שמחים כל כך באותה
    שבת קיצית ויפה, ורק רעש מטוסים מפלח מידי פעם את קולות השמחה שלנו.
 "זה בטח יניב בשמים," התרוממה יעל והניפה ידיה לשלום באחת הפעמים שמטוס חלף מעלינו. יניב היה מבוגר מאיתנו, כבר טייס, והפך גאוות העיר כאשר סיים קורס טייס.
 "הוא אהבת חיי," אמרה לי לא פעם בפסקנות ובידיעה כל כך מודעת וסופית.
 הם הכירו עוד כשהיו ילדים ושכנים ומזה שלוש שנים היה בן זוגה. לכולנו ברור היה שחייהם ישתלבו זה בזה עד שהזכרנו את שמותיהם בנשימה אחת: יניב ויעל יעל ויניב.
צעירים ומוכשרים כל כך ונראה היה כאילו הם צועדים במסלול ברור מאוד, צבא קריירה ונישואין. אף אחד מאיתנו לא לקח בחשבון את סטיות התקן שיש לפעמים בחיינו. אלה המפרות את שגרת המחשבה והנפש, ואשר להן, להן בעיקר יש השפעה כל כך מכרעת על חיינו.
מיד כשהגעתי הביתה היה לי טלפון בהול "נעמי, יש מלחמה תאספי את עצמך מיד וטוסי לכאן".
יעל ואני שרתנו יחד באותו בסיס צמודות אחת לשנייה ולא שערנו שניפגש שוב כבר באותו ערב של אותה שבת יפה ואשר למעט תנועת המטוסים שום דבר במהלכה לא בישר את סופה. הבסיס היה כמרקחה כשהחלו ידיעות על טעויות וגם על נפגעים, להגיע אלינו. ברעד רב ניגשנו לקרא כל מברק שהגיע חוששים להיתקל בשמות מוכרים לנו. לא זוכרת באיזו נקודת זמן זה היה כשהתרוממתי מכיסאי מחפשת משהו. רואה תוך כדי כך את יעל מחזיקה בידיים קפואות מברק, קוראת בו, ואז
מסתכלת עלי.
 
יעל סימנה לי בידה להיכנס כשקלטה אותי מעבר לזכוכית בית הקפה. התחבקנו והתנשקנו כאילו השנים והניתוק, כפי שקורה לעיתים כשכל אחד פונה  לסדר לו את חייו, לא חצצו בינינו. היינו בשנות הארבעים לחיינו. סיפרתי ליעל על עבודתי, על  בעלי וילדיי. יעל סיפרה לי על קריירה מוצלחת וכי היא מעולם לא נישאה.
 
 
 
כל הזכויות שמורות  ©