אילוף האופניים. חלק 3 מתוך 3 (הומור, 754 מילים)

~ 3 ~

יום חדש. התחלות חדשות — קיוויתי כי היום אלמד לרכוב על אופניים.
לקחתי את כל השמיכות והכריות שהיו בבית, תפשתי מהר את האופניים ויצאתי, (בסה"כ שתי דקות של קפיצה עליהן וזחילה קדימה, ירידה בינן לדלת כניסה, דחיפת האופניים אחורה, פתיחת הדלת, משיכת האופניים עד מעבר לפתח הדלת ומעבר דרכה עם האופניים נגררות מאחור.)
יצאתי וראיתי את המדרגות...
הייתי צריך לעשות את התרגיל ההפוך של אתמול — לקחת את האופניים למטה.
משכתי בכתפי בשאט נפש, וחשבתי האם בכל זאת לא לוותר ולחזור אל תוך מחסה של ביתי. (במיוחד כאשר שמעתי את הפיג'מה שלי קוראת מחדר השינה, מבקשת ממני לחמם אותה.)

פתאום נפל עליי רעיון. התכופפתי בזריזות, אבל הרעיון הצליח להכות אותי בראש והתגלגל מטה. לפני שהוא פגע בקרקע, תפסתי את הרעיון — הלכתי אל המעלית. פתחתי את הדלת, לחצתי על כפתור "ק", הכנסתי את האופניים פנימה בעמידה וסגרתי את הדלת. ומיד פצחתי בריצה מטורפת מטה, בולע מדרגות שניים-שניים עם  רגליי הרועדות.
אבל, כאשר הגעתי למדרגה האחרונה, ראיתי כי המעלית לא שם. לא שם? אז איפה היא?

גירוד הראש לא עזר למצוא את התשובה, והתחלתי לטפס. לא, היא לא בקומה השנייה, ולא בשלישית ... המעלית בקומה שלי. כן. הנה. המעלית עדיין היתה כאן.
פתחתי את הדלת מנסה ללחוץ על הכפתור "ק" פעם נוספת, אבל האופניים הפריעו לי להגיע עד הכפתור.
הייתי כבר רגיל לתמרונים עם האופניים, כך שבין רגע הן עפו החוצה, לחצתי על "ק" עוד פעם, רק שהפעם ממש חזק, והאופניים חזרו לעמוד בתוך המעלית.
הדלת נסגרה, ווידאתי שהמעלית התחילה לרדת, ותחלתי לרוץ מטה.
הצלחה!

יצאתי לרחוב.
השמש עלתה בעצלתיים אל השמים, מלקקת את הטל האחרון של הבוקר. מספר הולכי הרגל ברחוב עוברו אותי במהירות, רועדים מקור. אבל אני הרגשתי חם — ירידה מדירתי עם האופניים היתה תרגיל חימום מעולה.
הלכתי לפארק, גורר את האופניים מאחורי. הן בעטו בי וניסו להרים את הגלגל האחורי באוויר. אז ניסיתי לדחוף אותן מאחור ומצאתי את עצמנו  מתנגשים בקיר.
לא היתה לי ברירה, אלה לקחת את האופניים בידיים מעל הראש, ובצורה זו לרוץ לפארק.
הולכי רגל, שלא נראו מבחינים בי לפני כן, הביטו בי בעיניים משועשעות, מביעים עניין מוגבר בפעילותי.

הגעתי לפארק והלכתי למרכז שלו — שם היו פחות אנשים, מה שאומר גם פחות קורבנות פוטנציאליים.
התחלתי לקשור את השמיכות שהבאתי סביב גופי. ואז לקחתי גיר וציירתי קו ישר על המדרכה. כעת שמתי כריות משני צידי הקו הזה.
עליתי על האופניים ...

קמתי מן הקרקע, ועוד פעם עליתי על האופניים ...

הפעם קמתי, אבל הנחתי את האופניים באלכסון וניסיתי להתיישב עליהן.
הצלחתי. אז התחלתי ליישר את האופניים.
אבל הן לא נשארו אנכיות. הן נטו יותר ויותר לכיוון הקרקע ...

קמתי פעם נוספת, נערתי את האבק מן המכנסיים שלי וקפצתי על האופניים ...

אאוץ '. כמעט הרגתי את כל הצאצאים שטרם נולדו לי. אינסטינקטיבית, הושטתי את ידי והנחתי אותה על המקום הרגיש, כאילו יכלתי לשמור על העתיד משפחתי. מתברר שזה עזר, וראיתי דורות לגבי דורות של יוצאי-חלציי חוזרים לשם.

אני עדיין לא יכלתי לדבר, כך שקיללתי בראשי. בעיקר את עצמי וטמטומי, למרות שקול קטן בראשי ניסה לשכנע שלא רק אני אשם בכל, אלה גם הסביבתי והוריי שלא נתנו לי ילדות טובה. החנקתי את הקול הקטן הזה, כשהתברר, שבעצם לא היה שלי בכלל, אלה של דמות עלובה מסרט דרגה ז' שראיתי בשבוע הקודם.
כאשר הרגשתי שאני יכול לסבול, ניסיתי גישה חדשה — הלכתי אל עץ, השענתי את האופניים על הגזע והרמתי את עצמי על המושב.
מיד נזכרתי בקפיצה קטנה שלי לפני כמה רגעים, כך שלא יכלתי לזוז במשך זמן מה עד שהכאב נעלם.
התחלתי לנוע. וואו! אני רכבתי!

ובכן, לא הפעם! נפלתי. רק שלושה סנטימטרים מהכרית ששמתי במחשבה תחילה בדיוק למטרה זו.
קמתי, הזזתי את הכרית  למקומה החדש וניסיתי שוב.
הפעם באמת רכבתי.
הבעיה היחידה - עץ שהזדמן למקום עצר את אופניי...
גיליתי שליפול עם הראש למטה, זו לא הדרך הטובה ביותר לרדת מהאופניים.
החלטתי שנמאס לי, מספיק להיום. רק פעם אחת אחרונה וזהו.
הנחתי את האופניים אל העץ והרמתי את עצמי עליו.
שמעתי נביחות מאחוריי. בפינת עיני ראיתי כלב מפלצתי רץ לכיוון שלי. הרגשתי את הרגליים שלי מתחילות לנוע. מהר יותר ויותר ...