אני מניחה את העט על הדף באנחה ריקנית. המספרים בוהים בי מעל המשבצות הכחולות, מרכיבים צירופים ותרגילים שנראים כמו סינית עתיקה לעיני העייפות. אני מרשה לעצמי להרים את עיני מהדף לרגע קט. השמיים כבר ממזמן נצבעו בכחול של ערב, ואורות העיר מנצנצים על בד הקנבס הכהה של הרקיע. אנשים הולכים לכיוונים שונים; זוג מחזיק ידיים, ילדה קטנה שולחת חיוך לאבא, צמד בנים רצים על המדרכה.
אנשים הולכים. אנשים חיים, וזזים, ונושמים.
ואני קופאת.
הזמן רץ, מתערבל ומחליק מעל אצבעות נואשות, חמקמק.
החיים ממשיכים.
בלעדי.
בין רגע חמקמק אחד למשנהו, טיפת מים מלוחה חומקת, מרטיבה עיניים עייפות. חלולות.
דמעה.
יד מטושטשת נשלחת אל עבר מקשים בלויים.
בין לחיצה מעורפלת למסך לבן מסנוור, אני שולחת זעקת עזרה אחרונה לפני הטביעה.
ושולחת.
אין לי כוח.
אני מותשת.
אני כל כך עייפה, נפשית ופיזית. וריקה, כל כך ריקה.
ואף אחד לא שם לב.
באמת שאני רק רוצה להתכרבל לכדור ולבכות, אבל אפילו לרחם על עצמי אין לי זמן. חחח מצחיק, הא?
שניות לאחר מכן, אני מביטה מופתעת באותיות שנכתבו על המסך המטושטש מדמעותיי:
הודעה חדשה.
כנראה שזמן התגובה של חברה הכי טובה מהיר יותר מזה של המשטרה. אבל למה אני מופתעת? הרי זה לא אמור להיות כך? האם התאכזבתי מהעולם כל כך שאפילו מהחברה הכי טובה שלי אני לא מצפה לעזרה? או לפחות, לתגובה כלשהי?
אני מרפרפת על המילים בעיניים נפוחות.
הייתי רוצה להגיד לך משהו חכם או לפחות מנחם אבל אין לי מה להגיד...
ועוד פעם.
הדמעות מתחדשות, וכל מה שאני יכולה לעשות זה רק לבהות במסך כאילו בו טמונות כל התשובות אותן אני מחפשת.
זה בסדר, מילים כבר ממזמן הפסיקו לעזור.
או שאולי חיפשתי רק נחמה.
אז מה עוזר?
אם הייתי יודעת ממזמן כבר לא הייתי במצב הזה...
אני מצטערת. אני שוב נכשלתי בלהיות חברה טובה ולהיות שם בשבילך. אני תמיד נכשלת.
או תקווה.
אני מוצאת את עצמי נזכרת בבוקר של אותו היום, וכותבת.
את יודעת, זה מצחיק איך מישהו יכול לשבת לידך, ולהיות כל כך כלוא בבועה של עצמו שהוא לא שם לב שזה שלידו טובע למרות שהוא צועק הצילו, נכון?
את מדברת על אתמול? עכשיו אני מרגישה עוד יותר גרועה...
לא דיברתי עלייך.
אז על מי את מדברת?
מה זה משנה? זה לא חייב להיות מישהו ספציפי...
ממתי זה ככה?
יותר זמן מכפי שאני יכולה לזכור...
מה זה משנה? זה לא משנה...
טוב, אולי עדיף שאני לא אגיד כלום, במילא זה לא עוזר.
עזבי, אני בסדר, זה יעבור...
אהא, כן בטח.
נשברתי לרגע, אבל עכשיו אני בסדר, יהיה בסדר.
היחידה שאת משקרת לה זו את עצמך.
בום.
זה הקול שאני שומעת בראשי.
בום. בום. בום.
אני מוצאת את עצמי שומעת את המילים בראשי פעם אחר פעם אחר פעם.
בום. בום.
היחידה שאת משקרת לה זו את עצמך. את עצמך. את עצמך.
טראח!
זאת הדרך היחידה שבה אני יכולה להמשיך לתפקד. אם אני אשבור את המסכה הדקה שמפרידה בין השקר שאני מספרת לעצמי לאמת, אני אתמוטט טוטאלית. ואני לא יכולה להרשות לעצמי את הפריבילגיה הזאת. אסור לי להתמוטט, פשוט אסור. אז אני אמשיך לחיות בשקר שבניתי לעצמי, שקר שאפילו אני לא מאמינה בו, בשביל לתפקד ביום-יום, ורק בלילה אולי אני ארשה לעצמי לשקוע ברחמים עצמיים פתטיים ולבכות לכרית לפני השינה.
את מוכנה לשבור אותה בשבילי?
את מבקשת יותר מדי.
אני רוצה. אבל...
אני כבר לא בטוחה שנשאר מה לשבור... אני סתם אבכה כמו תינוקת ואשקע ברחמים עצמיים פתטיים, ואסור לי. אסור לי לקפוא שוב פעם באמצע החיים שלי.
אז אני יכולה לבכות ביחד אתך.
אין לי זמן לבכות, באמת שאין לי...
אז אני לא יודעת מה לעשות.
כנראה שגם אני לא... את לא צריכה לעשות כלום, זה פשוט מצב קיים...
זה מתסכל.
זה מתסכל.
שתי המילים הללו מתנגנות לי בראש באותה מנגינה חלודה, שבורה.
הצחקת אותי.
אכן. תסכול זהו רגש שאני מכירה היטב.
אכן...
היטב.
הצלצול המוכר לא בוקע שוב.
ואני נותרת לבדי,
באמצע החיים,
קפואה.
אני צריכה חיבוק.
ומישהו שיגיד ש"יהיה בסדר", וש"אין מה לדאוג" וש"עד החתונה הכל יעבור".
אבל היחידה שמלווה אותי היא הדממה. איתנה ומוחלטת.
היא עוטפת אותי בחיבוקה, הקפוא, ולוחשת מילים קפואות לאוזני.
ואני,
קפואה.
אני מוחה את הדמעות ביד עייפה, מורידה את מבטי אל המשבצות המוכרות ומתחילה לכתוב.
לפחות במתמטיקה תמיד יש תשובות נכונות.
