"אל תקראו לי שולה!"..

"שולה שוב גנבת את תעודת הזהות שלי ?.."  קולה של אביבה נישמע קטוע  ועצבני כאשר פנתה לאחותה  שבאותו זמן אחזה בידיה שתי מסרגות וסרגה לעצמה שמלה לבר המצווה של האחיין שלה, שולה קמה בסערה מהספה נעמדה מול אביבה, מקרבת את המסרגה לפניה, בקול שקט ובריכוז רב השמור רק לה אמרה "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך  אה ?!"  ואז פנתה בצרחה ישירות לאוזניי אחותה  " אל תקראי לי שולה, קוראים לי דניאלה, שתלכי לעזאזל, ד נ י א ל ה, ואם עוד פעם תגידי שולה, אני אוציא לך את העין " אביבה באדישות מכוונת ובלעג  מחקה את קול אחותה "בסדר גיברת דניאלה.. תחזירי לי את התעודה שלי למה נימאס לי שכל פעם את מתחזה לי ובאים לחפש אותי אחרי זה " שולה הביטה בה במבט מאיים , ניגשה לתיק שלה שנמצא מתחת לספה שעליה ישבה, פשפשה בו ולאחר זמן די ממושך שהוציאה והכניסה פריטים שונים ומשונים ממנו, זרקה לאחותה את תעודת הזהות וזו פגעה ישירות בבקבוק הלק שאביבה השתמשה בו לצביעת ציפורניה ולפני שהספיקה להגיב   ד נ י א ל ה  הכניסה את המסרגות והצמר לתוך התיק אחזה בו ויצאה לא לפני שצעקה לאביבה " לא יעזור לך כלום ובטח לא הלק המסריח הזה, יה כלבה "..

שיער שחור וחלק המגיע עד למותניה , רצועה רחבה ממנו כיסתה את חלקו הימני של פרצופה וזאת משום הפזילה בעינה הימנית, מסגרת מדויקת של עיפרון חום כהה סביב שפתיה.מתנועעת כמו חתול טרף, בחשאי ובעיכוס שהחמיא מאוד לגופה.. 

בהיותה בת שבע עשרה נשלחה לחלק הזמנות לקרובי משפחה לחתונה של אחיה ושם פגשה את בעלה לעתיד, נישאו לאחר כחודשיים ולאחר כשנה נולד להם בן. בעלה האומלל לא ידע מה נפל עליו .. במשך כשנה השתמשה בו כמקור להתעללות וכאב כשהילד נמצא רוב הזמן ברקע כאשר תשומת הלב המועטה שקיבל מאימו הייתה חיוך מעוות מלווה ב-"כפרה עליך"  וגם זאת בזעקה שהייתה מחרידה את הילד וזה היה פורץ בבכי. בוקר אחד לאחר מריבה קשה עם בעלה, קפצה ממרפסת ביתם בקומה השנייה וכשהגיעו האמבולנס והמשטרה האשימה אותו שדחף אותה וכך נפלה. אשפזו אותה ואותו לקחו למעצר.לאחר לחץ כבד מהמשפחה, שידעו עם מי יש להם עסק, הודתה שהיא זו שקפצה, בעלה שוחרר. למען הגירושין ובמיוחד כדי שהילד יהיה בחזקתו, ביטל את התלונה לאחר שהסכימה לתנאיו.  שולה חזרה לבית הוריה, למרבה צערם.

הייתה צריכה מנה ומהר, שמה לב שלא עוברות שעות מועטות וכבר מרגישה את הצורך העצום הזה שבלעדיו גופה היה מכריז כניעה לכאב בלתי נסבל.. תהתה אם היום תרוויח מספיק להעביר את היומיים הבאים וזאת רק משום שהייתה רוצה טיפת שקט, יומיים בלי להזדיין בכוכים ובחדרי מדרגות, במקרה הטוב.. להיות בסטלה ממושכת ולא לדאוג לכלום..

בהליכה מזורזת הגיעה לשעון ביפו, מרחק הליכה קצר מבית הוריה, ברחוב שישים, תוך כדי מברכת לשלום או שולחת קללה לסירוגין לאנשים שמכירה מאז ילדותה..הביטה היטב  סביבה ולא ראתה אותו, צרור של קללות לא נשלטות יצאו מפיה ותוך כדי מרגישה את האותות שנשלחים מגופה, חסרת מנוחה הניפה ידה ובלי להסתכל ימינה או שמאלה, קראה "טקסי" וכאילו לפי הזמנה מונית עצרה לידה, שולה (סליחה, "דניאלה") פתחה את דלת המונית התיישבה ליד הנהג  בלא להביט בו, מסננת מבין שפתיה "סע"! 

המשך יבוא..