פרק אחרון
החשוד שאל אותי אם אני אוהבת פיקניק, עניתי בחיוב והוא הבטיח שייקח אותי לפיקניק ביער. שאלתי מה זה יער, הוא הסביר לי ברוסית שלא הבנתי אבל הסכמתי. הוא שאל בנימוס אם לא איכפת לי שקודם נעבור באשקלון כדי שיוכל להוריד בבית לאשתו את קניותיו. אמרתי שאין בעיה בסופו של דבר אני אדם מתחשב.
כאן המקום לציין, שחוש האוריינטציה שלי פשוט לא קיים כך שלא היה לי צל של מושג איפה זה צומת מסמיה , או אם יש קשר בין הצומת לבין אשקלון, אבל מילא.
הגענו לאשקלון, שם החשוד ביקש שארד מהרכב עד שיוריד את המצרכים בבית והוא תיכף יחזור לאסוף אותי.
ירדתי מהרכב וכדקה לאחר שהחשוד נסע מהמקום, הגיע רכב משטרתי סמוי עם הפיקוד בפנים.
"תעלי", אמר ז. שהיה סגנו של בר לב, "אנחנו מפסיקים את המבצע, אני לא רוצה שחס וחלילה והלוואי שיעשה לך משהו." היו לי יחסי חברות עם ז. כמו עם כל שאר הפיקוד והשוטרים שעבדו איתי וכך נהגנו להתבדח זה עם זו.
"אל תדאג ז. סיכמתי עם העוקבים שאסמן להם אם אני נהנית כך שלא יבצעו את המעצר לפני שאני גומרת, חוץ מזה, באנו עד הלום אז נהלום. אין מצב שאני מפסיקה עכשיו את המבצע ואם אתה לא רוצה שארעיל אותך, אני מציעה שתעזבו מיד את המקום."
"נו, די" המשיך ז. לנסות לשכנע אותי "הרי בלאו הכי הוא לא יחזור לאסוף אותך".
אחרי ויכוח קצר, מר ונמהר, שבו הבעתי את שאט הנפש שלי מ"גודל" אמונו בי ובסקסאפיל שלי, הפיקוד אכן עזב את המקום וידידי הנפיל אכן שב לאסוף אותי. (כנראה בכל זאת יש בי משהו, גיחכתי לעצמי). עליתי לרכב והמשכנו לנסוע לכיוון חורשה כלשהי בפאתי אשקלון. השעה היתה כבר שעת אחה"צ כשהרכב נכנס לחורשה ועצר בסבך. מרחוק שמעתי את המסוק חג מעלינו.
לא חלפה דקה ושוב רכב הפיקוד צץ לפתע מאחורינו.
"כוס אמממו ז. הארנב הזה", חשבתי לעצמי, "ממש משבית שמחות, אני אכנס באבי אביו כשהסיפור הזה ייגמר."
החשוד שהבחין ברכב, הניע ויצא מיד מהחורשה. "מה דעתך שנסע לשפת הים?"
"למה לא, "בסדר" עניתי.
נסענו לאזור בתי המלון באשקלון, קרוב לים, החנה את הרכב ואני ירדתי. השעה כבר היתה לפנות ערב והתחיל להיות לי די קר, גם רעבה וגם צמאה. החשוד לא היה מנומס עד כדי להזמין אותי למסעדה לפני האונס והרצח.
אמרתי לו שאם כבר הגענו לבתי המלון, אני הולכת לישון במלון. הוא ירד ונעל את הרכב והתחיל ללכת אחרי. הסתכלתי סביבי וראיתי שננטשתי על ידי כל חבריי, או לחילופין הם סמויים עד כדי כך שלא הבחנתי בהם. התקרבתי לחשוד ואמרתי לו שנפל לי הארנק ברכב שלו ואם אפשר שיפתח לי את הרכב, חזרנו, הוא פתח את האוטו שידעתי שהושתל בו מיקרופון וסיננתי לתוכו "יא זבלים, איפה אתם, בואו כבר".
"לא מצאתי את הארנק, אני הולכת למלון", אמרתי לחשוד כשאני הולכת לכיוון המלון והוא הולך אחרי.
רכב עצר לידי בחריקת בלמים, 5 בלשים קפצו ממנו וכפתו את החשוד בידיו וברגליו. אני הודיתי להם מכל ליבי שהואילו בטובם להגיע סוף סוף לפני שנשתלתי באדמה אם מרעב מצמית, אם מקור ואם מאונס.
נסענו לביתו היפה של מפקדי הנערץ אורי בר לב, אם זכור לי נכון זה היה במשמר איילון. שם התכנסו כל אנשי המבצע, כולל הטייסים ששמחו לספר לי שכאשר הבחינו שהרכב נכנס לחורשה, הם דאגו כי ראו שאין להם אפשרות לנחות במקום. כמובן ששמחתי לשמוע.
צעקתי על ז. שהגיע הזמן שיגדל ביצים, קיבלתי לאכול ולשתות ורק אז נרגעתי.
למחרת שמחתי מאוד לשאול את אשר הדפוק מה דעתו על כך שהחשוד דווקא אותי בחר מבין הפרגיות, הוא ענה שכנראה החשוד עיוור.
To make long story short, התברר בסופו של דבר שלא מדובר בחשוד שאנס ורצח את ורדית אלא בסתם גבר שיגרתי שחיפש הזדמנות לזיון וחשב שמצא אותה ב"תיירת" אריקה. הוא כמובן שוחרר לדרכו והתיק עצמו אם אתם שואלים, לא פוענח עד עצם היום הזה.
