© כל הזכויות שמורות
נועד לחיים / שרון נחום
40 יום לפני הגיעי לגיל 40 התבשרתי בבשורה המרה.
הפגישה בחדרו של הרופא הייתה קצרה, "שלושה חודשים, נותרו לך לחיות, הייתי אומר אולי ארבעה, אבל לא מבטיח כלום". להפתעתי ולהפתעת הדוקטור, הייתי שלוו, לא צעקתי, לא בכיתי. דומם.
יצאתי את משרדו של הרופא והתיישבתי על ספסל מיותם שניצב בשדרה הארוכה של רוטשילד, חושב מה אני אמור לעשות עכשיו, אשה כבר אין לי, הילדים קטנים מדי, ההורים כבר מזמן עברו לצד השני, למי אספר? למי בכלל יהיה אכפת?
האהבה ביני לבין דליה הייתה גדולה, לא רק אהבנו, היה לנו כבוד אחד כלפי השנייה,
אך עם השנים הפכנו זרים, היא טענה שעבודתי כאיש הייטק מצליח מנתקת אותי מהמשפחה ואני הרגשתי שאינה מפרגנת לי בהצלחותיי הגדולות במסגרת עבודתי, שלושת ילדינו רק נתנו לדליה עיסוק ללא הפסקה והריחוק בנינו הלך וגדל עד הקרע הבלתי נמנע, גירושים. יושב על הספסל, התחלתי לחשוב בנסותי להבין איך איבדנו אחד את השני אך קול ההיגיון לקח פיקוד וקרא לי להתעשת, מה תיתן לי עכשיו ההבנה היכן טעינו, הרי כבר התגרשנו, בריא לא רצתה אותי, קל וחומר כחולה.
הייתה לי פגישה מתוכננת לשעה הקרובה, אך לא מצאתי טעם ללכת. לפתע צדה עיני שלט בצבע ירוק זוהר מעבר לרחוב, סוכנות נסיעות, בלי לחשוב פעמיים, קמתי, חציתי את הכביש ונעמדתי בפתח המשרדים, לקחתי נשימה ונכנסתי, בחורה צעירה שכולה עליצות ושמחה האירה את עיניי, "מה אפשר לעזור לאדוני" שאלה בקולה המצלצל.
"איזה טיול יש לך להציע לאדם שעומד למות בעוד שלושה עד ארבעה חודשים"? לא האמנתי למה שזה עתה אמרתי, אייך הפכתי כזה ציני, מבטה המופתע התחלף בחיוך שובב, "אתה מתלוצץ איתי אהה"?
התיישבתי ופתחתי את החוברות הצבעוניות עמוסות הצעות מרתקות לטיולים, עלעלתי תוך כדי שאני נזכר בכל הטיולים שאני ודליה רצינו לעשות מאז נישאנו ולא יצאו אל הפועל
ירח דבש באיים הקריביים, בדיוק עבדתי על פרויקט חדש, לא היה חכם לעזוב, במקום זה נסענו לסופשבוע באילת. אירופה נדחתה באשמת הבחילות בהריונם של התאומים ואחר כך חיכינו שיגדלו, ואז היה לי עוד פרויקט ועוד הריון ובית דין רבני.
עצמתי את עיניי, מנסה לחשוב, איזה טיול חלומי שווה לי לקחת לפני מותי, כשפתחתי את עיניי הבחנתי בפלייר צהבהב על שולחנה של הבחורה החייכנית, שעליו תמונה גדולה של יאכטה. "מה זה?" הצבעתי על הפלייר, "לא זה... לא שייך... או ש... אולי כן.. לא יודעת, קח תראה", סיימה לגמגם והעבירה לידי את הדף המיוחל.
דרוש/ה שותף/ה למסע ביאכטה סביב לעולם.
"בת דודתי, מחפשת שותף, היא השתחררה לא מזמן משירות בצה"ל, היאכטה שייכת לדוד שלנו, והאמת שהיא חיפשה משהוא, משהיא צעירים כדי, בכל זאת לא להיות לבד, אבל אולי תסתדרו בניכם, נראה לך?"
"כן". אמרתי בחדות ושוב הפתעתי את עצמי, כנראה שהעמידה מול המוות מעלימה את כל הלבטים והתרוצים.
"טוב" לפתע שוב היססה, "אני אתקשר אליה ונראה... מה היא תגיד"
היא לקחה את מכשיר הסלולרי האישי שלה והלכה לפינת המשרד, מלחששת אל המכשיר הקטן.
"היא מיד מגיעה, אודליה, בת דודתי", אמרה בעליצות הייחודית לה.
עוד לא הספקתי לחשוב אם אני פועל נכון ואל המשרדים נכנסה כרוח סערה, עוד חייכנית, שערה השחור חלק פזור ומתנפנף לצדדים בקצב הליכתה.
"היי, אני אודליה", הושיטה את ידה.
"עודד", ידה הקטנה נבלעה בכף ידי.
"הבנתי שאתה מחפש הרפתקאות אהה?"
-2-
"הבנתי שאת מחפשת שותף?"
"האמת היא שחיפשתי משהוא יותר צעיר, בראש שלי, אבל גאיה אמרה שאתה אמנם לא כל כך צעיר, אבל בהחלט נראה טוב ובכושר טוב" אמרה ובחנה את גופי מכף רגל ועד ראש.
"בהחלט בכושר, אתה מתאמן?"
"כן, כמעט כל יום." חלק מהנאות המשרד בחברת ההייטק שעבדתי היה מכון כושר צמוד שהקפדנו במשך היום על שעת אימון.
היא הוציאה מפות, הראתה לי מסלולים שונים ומרגע לרגע ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות לפני שאני מסיים את חיי.
לאחר שעה, סיכמנו על יום חמישי השכם בבוקר.
"תספיק להתארגן?"
"כן", עניתי לה, "מצידי אני יכול לצאת עכשיו אם את רוצה"
כנראה שעוררתי את חשדה כי לפתע ביקשה לראות תעודת זהות, הראיתי לה, תעודת זהות ופנקס מילואים, זה הניח את דעתה, כי לפתע שוב עלה החיוך על שפתיה ועיני השקד שלה זרחו.
חזרתי לדירה שלי, ביצעתי 2 שיחות טלפון, אחד לילדיי, הודעתי להם שאני נוסע ואהיה בקשר, ואחד למקום עבודתי, להם הודעתי שאני לוקח חופשה בלתי מוגבלת, המנהל הישיר הרים גבה בחוסר שביעות רצון בולט, אך התקיפות שבקולי הבהירה לו שלא אכפת לי מה יהיו התוצאות, לאחר שסגרתי את 2 הקצוות היחידים, ארזתי מזוודה והייתי מוכן, אך עדיין הייתי צריך להעביר את יתרת היום, התיישבתי וחשבתי על כל מה שקרה לי מהבוקר, הסתכלתי באלבומים שלקחתי עימי כשדליה ואני התגרשנו, וגיחכתי בעצב למראה 2 הצעירים המאושרים שמאמינים שכל החיים לפניהם והכל פרוס לרגליהם, מי האמין ש 12 שנה לאחר מכן, נהיה גרושים ואף בקרוב אגורש מהחיים.
למחרת השכם בבוקר התייצבתי בנמל יפו, מזוודותיי עליי, עמדתי מביט בהשתאות ב - 12 מטרים של יאכטה מדהימה. משב בושם קליל העיר אותי וגרם לי להסתובב אחורה, אודליה עמדה שם, לבושה מכנסון קצרצר וחולצת בטן זעירה, שיערה השחור מתנפנף ברוח הקלה שנשבה בשעה זו של הבוקר וכל כולה אומרת חיים, חיוך רחב התפשט על שפתיי, אי אפשר להישאר אדיש לבחורה חזקה ומלאת חיים שכזו, לחצתי את ידה וביחד עלינו אל היאכטה, הרגשתי מעט לא נוח למראה תיק הצד שהביאה עימה, "זה כל שהבאת?" שאלתי
"כן, זה כל שאצטרך, בגדי ים ובגדים קצרים. אם אצטרך דבר נוסף, אקנה במקומות שנחנה, זה כל הכיף."
היום הראשון עבר בנעימים, היא חשבה על הכל, מזון שתייה, הבנתי מהר מאוד שכסף לא חסר לה, לא שלי היה חסר, אבל מה זה שווה כשהחיים שלי עומדים להיגמר.
בערב ישבנו על שפת היאכטה, נהנים מהבריזה ושתינו יין אדום מובחר שבחרה עבורנו.
היא סיפרה לי על שירותה הצבאי וחלומה לטייל בעולם בנחת ועל מתנתו של אביה לשחרורה מהצבא, שיט סביב העולם, ללא הגבלת זמן ביאכטה של אחיו.
"ואתה" הביטה בי בעיניה היפות, "מה הסיפור שלך?"
"אני גרוש די טרי, יש לי שלושה ילדים, תאומים בני 9 ובת, בת 6 ואתמול בבוקר כמה דקות לפני שפגשתי אותך, נודע לי שיש לי סרטן ונשאר לי לחיות שלושה חודשים, אולי ארבעה, אני לא מבטיח כלום", אמרתי הכל בנשימה אחת ושתקתי.
השתיקה שהשתררה גרמה לי להרגיש לא נוח והצטערתי שלא אמרתי לה כשנפגשנו לראשונה, כך הייתה לה הזכות להחליט, אם בא לה להיתקע בלב ים עם חולה סרטן סופני.
אך פניה שלפני רגע עמדו המומות, נפרשו בחיוך רחב, היא אחזה בידיי והסתכלה אל תוך עיניי "אבל אתה עדיין חי לא?"
"כן" עניתי בחיוך נבוך.
"יופי, אז תתחיל להתנהג כבן אדם חי.", היא קמה במהירות, נעלמה אל תוך היאכטה ומיד שבה כשבידה רדיו דיסק, הניחה אותו בסמוך לנו, ומיד נשמעה מוסיקת רוק עכשווית, היא משכה אותי לעמידה והתחילה לפזז סביבי כששערה מתנפנף וגופה מתלפף אל גופי,
- 3 -
מתרחק ומתקרב, עולה ויורד עד שנשביתי בקסם הריקוד, עצמתי את עיניי והשתלבתי בקצב, לרגע עלתה במוחי מחשבה שאילו דליה הייתה רואה אותי כעת, לא הייתה מאמינה שזהו בעלה, החנון המצליח מההיטק.
כשהבוקר החל לעלות, החלטנו שהגיעה זמן לישון וירדנו לחדרים.
לכל אחד מאיתנו היה חדר בנפרד כשדלת משותפת מחברת בנינו.
בשעת בוקר מאוחרת, התעוררתי ועליתי לסיפון, אודליה ישבה שם בבגד ים, מיץ תפוזים בידה וכל כולה שקועה במפות.
הצטרפתי אליה, והחלטנו שנעגון בקפריסין, נטייל שם במשך היום ואז נמשיך לשוט עד איטליה.
הימים הבאים עברו בנעימים, הרגשתי חי כפי שלא הרגשתי מעולם, ידעתי שזה בזכות אודליה מלאת החיים שסחפה אותי איתה והכניסה חיות לכל שריר ונים בגופי.
כשהגענו לקפריסין, טיילנו מהבוקר עד רדת החשכה, יד ביד התרוצצתי עם אודליה שמשכה אותי מחנות לדוכן, חייבת לקנות הכל. לקראת הערב נשכבנו על החול שהיה חם מהשמש שלהטה בו כל היום והנחנו לגופנו להירגע מהריצות של אותו היום, עצמתי את עיניי נהנה מהאוויר העדין, עובר על גופי כשלפתע צל מעליי והרגשתי את גופה של אודליה עליי.
פתחתי את עיניי במהירות הישר אל תוך עיניה החומות מהפנטות ושתקתי, לא ציפיתי לזה, אך לא ניסיתי להזיז אותה, המבט שלה היה רציני והיא הייתה כל כך קרובה, שהרגשתי את הבל פיה. "אני אוהבת להביט בעיניים שלך, הן כל כך כחולות", המשכתי להביט בה ולאט לאט בהיסוס העברתי את ידיי על גבה בליטופים עדינים. כאילו רק לזה חיכתה, העבירה את ידיה בשערותיי ולשונה החמה טיילה על שפתיי, הרגשתי שאני רוצה לחבק אותה חזק, לנשק אותה, לגעת בה, לדעת אותה, אבל ידעתי שזו טעות, טעות בעבורה, משכתי את ידיה בעדינות משערי, היא הופתעה והביטה בי מבולבלת, "אני יודעת, אני מרגישה שאתה רוצה בי, כמו שאני רוצה בך, מה קרה?"
"את תצטערי על זה אחר כך, קודם כל, אני יכול להיות אבא שלך..."
"אתה בטוח לא נראה כמו אבא שלי, או כמו אבא בכלל" התריסה.
"חוץ מזה, אני לא אהיה כאן עוד הרבה זמן..."
"עזוב כבר את הזמן, אתה פה עכשיו, אני פה עכשיו וזה מה שחשוב"
"אני פשוט... לא רוצה שתתאהבי והלב שלך ישבר"
"מאוחר מדי", אמרה והכניסה את לשונה לתוכי, הרגשתי את כולי בוער מתשוקה אליה, שנים שלא הרגשתי כך. היא הייתה פראית, החוף היה נטוש בשעה זו, ולהטנו יחד מתערבבים בחול הרך, טועמים אחד את גופו של השני, מממשים את תאוות הבשרים שהייתה מתוקה משידעתי אי פעם. אחר כך כשהסתכלה בעיניי ידעתי שאני אוהב אותה וראיתי בעיניה שהיא מאוהבת בי כמו שרק בחורה בת עשרים מסוגלת לאהוב.
חזרנו ליאכטה, ולא היו מאושרים מאיתנו, רק צל המוות שריחף מעליי העכיר מעט את האווירה, למה דווקא עכשיו התוכחתי בראשי עם מלאך המוות, דווקא כשמצאתי אושר בדמות בשר ודם בלי עבודה בלי תוכנות, בלי עיסקאות. היא קראה את מחשבותיי, די מתוק שלי, אל תחשוב על זה, תהנה מהיום, תהנה ממחר, אתה לא יודע מה יכול להיות, היית רק אצל רופא אחד, לא בדקת אפשרויות טיפול והופ כבר ויתרת" ובאמת לא ידעתי מה יכול להיות.
כמובן עברנו לשכון בחדר אחד, מכיר כבר כל פינה נסתרת בגופה, מכירה כל פינה מעוררת בגופי ומאושרים עד אין יותר. המשכנו במסענו, כעת אל עבר איטליה, תכננתי לקנות שם מתנות לילדים שכבר התחלתי להתגעגע אליהם.
החלטנו שאחרי טיול באיטליה, נתחיל לשוט חזרה ודבר ראשון נלך לאונקולוג מומחה, ידיד משפחה של אודליה, לחוות דעת נוספת. חיבקתי את אודליה שלי ואימצתי אותה אל ליבי, "את נתת לי חיים חדשים, הענקת לי תקווה" שטויות דיגדגה אותי הכל בתוכך, פשוט עזרתי לך להוציא את זה החוצה, התנוונת קצת עם השנים.... " צחקקה.
"את מתחרטת?" נבהלתי קצת.
"נראה לך?, חתיך כמוך לא מוצאים כל יום".
- 4 -
כשעגנו באיטליה, קנינו מתנות לכולם. קנינו לילדיי גם מתנות מאודליה ולאביה ממני ואפילו קניתי מתנה לדליה, כשכעת כבר לא כעסתי עליה על שסיימה את נישואינו.
כשסיימנו את חופשתנו באיטליה ועמדנו לחזור ליאכטה, נזכרתי שלא קניתי כלום לאודליה, ידעתי טוב מאוד מה אני רוצה לקנות לאשה שהעניקה לי חיים, רציתי לקנות לה טבעת אירוסין וידעתי שתשמח, ביקשתי ממנה שתרכוש עבורי מספר מתנות לבת שלי בחנות בובות ראוותנית ובטענה שיש לי מספר שיחות לישראל עברתי מעבר לכביש לחנות תכשיטים ורכשתי עבורה טבעת שהמליצה לי המוכרת האיטלקיה, היא ארזה לי אותה בקופסת מתנה, הטמנתי אותה בכיס המעיל שלי, חולם על הרגע ביאכטה בו אענוד את הטבעת על אצבעה, יצאתי את החנות מתאפק לא לרוץ להראות לה את הטבעת ולו כדי לראות את התגובות הילדותיות הפרועות שלה שכל כך משכו אותי.
היא ראתה אותי יוצא מחנות התכשיטים, החלה לנפנף אליי בחיוך יודע דבר, צועקת "בשבילי?" היססתי, אוטובוס עבר והסתיר לי אותה, מה לעשות חשבתי, כבר ראתה אותי, אגלה לה, זה כבר לא סוד, האוטובוס עבר, רצתי לעברה אבל היא נעלמה לי כשלפתע ראיתי את שערה השחור חלק שרוע על הכביש יפה ונקי שלא כמו פניה וגופה שהיו מגואלים בדם, המון החל להצטופף סביבנו, היא נשמה, היה לה דופק, האמבולנס שהגיע הבהיל אותה במהרה לבית החולים כשאני מלווה אותה, מזועזע ורק מייחל, שתחיה שתחיה, לא מאמין שזה יכול לקרות, שעתיים בחדר ניתוח, התחלתי להרגיש חולשה בגופי, התחלתי לעכל לאט לאט את העובדה שעברו ארבעה חודשים וחולה הסרטן חי ונושם והנערה מלאת החיים, תלויה בין חיים ומוות. הרופא יצא בישר לי כי היא במצב קשה מאוד והסיכויים קלושים, אך אני שמחתי, אם יש משהוא שיתגבר על סיכויים קלושים זאת אודליה, רצתי אליה, מנשק את פניה, ידיה, מדבר אליה, מבקש ממנה שתילחם אך היא אינה עונה, לפתע פקחה את עיניה, נדרכתי, הביטה בי אל תוך עיניי במבט מוזר "אחכה לך" לחשה ועצמה את עיניה, רצתי לקרוא לרופא אז כנראה התעלפתי.
כשהתעוררתי הרגשתי חלש וצמא, ביקשתי מים וניסיתי לפקוח את עיניי, הרגשתי יד מלטפת את שיער ראשי, פקחתי את עיניי ומולי ראיתי את דליה גרושתי, פניה מודאגות.
"אייך אתה מרגיש?"
"איפה אני, מה את עושה כאן?" לא הבנתי.
" אתה באיכילוב, עברת השתלת מח עצם, בהצלחה, למה לא סיפרת לי על הסרטן?
איך יכולת לנסוע לטיול, במקום לדאוג לבריאות שלך?"
"טוב, העיקר שהצלנו אותך בזמן ואתה תהיה בסדר.
הכל בזכות אותו אב של הבחורה המסכנה שליווית אותה לטיול, מסכנה שכזאת, בגיל צעיר כזה."
"היא סיפרה לך?היא נולדה עם זה, מום בלב, אמר לי אביה, היא ידעה שהיא עומדת למות ואביה העניק לה את הטיול שכל כך רצתה, טוב שלפחות הספיקה, הבנתי שהייתם אמורים לחזור כבר"
הרגשתי מחנק בגרון.
" ו עודדי, אני.. ראיתי את הטבעת ואני יודעת שהשתנית ורצית שנחזור ו.. אני מסכימה."
ראיתי את החלון, אם הייתי יכול לזוז הייתי רץ וקופץ, אך לפתע נכנסו לחדר שלושת ילדיי שכל כך התגעגעתי אליהם וידעתי באותו הרגע, שבשבילם שווה לי להמשיך, גם להתפייס עם אמם שאותה מאוד אהבתי פעם.
ואודליה, את מה שחווית עם אודליה אף אחד לא ייקח ממני לעולם וכשיגיע הרגע, היא תחכה לי שם.
© כל הזכויות שמורות
