"עזוב" הוא אמר "עזוב, בחייאת, אל תעליב אותי" והוא החזיק לי את היד, "הארוחה הזאת עלי, באמת". ובאמת הארוחה הייתה עליו. שבעים שקל עלתה הארוחה הזאת, והוא הביא למוכר מאה שקל ואמר שישמור את העודף. "וואלה, אח שלי, אני נשבע לך, החיים יפים, באלוהים, בסבתא שלי, החיים יפים" והוא זרק את הידיים ימינה ושמאלה, כאילו העולם שלו. "מה כל האושר הזה?" אמרתי לו, "מה פתאום? אני זוכר שלפני שבוע רצית להתאבד. חברה שלך עזבה אותך, אתה בשלילה. מה קרה, זכית בלוטו?". הוא מסתכל עלי מחוייך ומאושר, מיישר מבט, מסתכל עלי מחוייך ומאושר, ומיישר מבט. "כן" הוא אומר לי, ומחזיר אלי את המבט, עדיין מחויך. "מה כן?" - "כן, זכיתי בלוטו. כפרה-עלייך, זכיתי בלוטו" אני מסתכל עליו, חצי לא מאמין, חצי המום, לא יודע מה לומר. "מה אתה שותק? שש מיליון שקל, ש-ש מ-י-ל-י-ו-ן", והוא צחק, "מלך העולם אני עכשיו, מלך העולם" הוא הרים את הידיים למעלה. "תגיד משהו" הוא חצי צעק אלי, הסתכלתי עליו וחייכתי, "שמח בשבילך, באמת, תחגוג, תתפרע, תעשה את מה שחלמת לעשות" והוא צחק. "איך אני אוהב אותך, תאמין לי, הכי טוב זה חבר אשכנזי, אם היה לי חבר מזרחי כבר מזמן היה מתווכח איתי על אחוזים". וצחקתי גם.
אבא שלי ישב לראות כדורגל בסלון, והתיישבתי לידו. "מי משחק?" שאלתי, "טוטנאהם" - "נגד מי?" - "מה זה חשוב נגד מי, זה טוטנאהם. קח, יש קצת גרעינים", ולקחתי קצת גרעינים. כמה דקות אחרי שהוא התיישב בגלל הגול של טוטנאהם, אמרתי לו שמאיר זכה בלוטו. "מאיר?" הוא שאל, "מאיר-מאיר? הערס הזה שכל היום הולך עם בוקסר?" הוא קצת נהיה יותר ספציפי. "כן, מאיר-מאיר, עם הבוקסר", השדרן האנגלי הסיח את צומת הלב של אבא שלי לרגע, כשהקבוצה השנייה בעטה החוצה, אבל הוא התעשת מהר. "מה אתה אומר. תאמין לי, רק לאנשים כאלה זה קורה. לאנשים ממוצעים זה בחיים לא יקרה. כי אנחנו ממוצעים, לא חסר לנו, אבל גם אין לנו המון. לאנשים כמו מאיר זה חייב לקרות, חסר לו, לו ולאמא התמנייה שלו. בטח הם חוגגים עכשיו. ואת האמת, מגיע לו, עבד קשה מגיל עשר, אפילו בגרות אין לו. סוף סוף יש לו כסף". נאנחתי. טוטנאהם כבר הובילו 2-0, ואבא שלי יצא מהכלים, בטח זה היה משחק חשוב או משהו כזה.
כשמאיר הערס עם הבוקסר אמר לי לבוא איתו לאכול סושי, כבר הבנתי שהוא גם יצא מהכלים. "סושי? מה נהיה איתך, נהיית אשכנזי?", הוא חייך ואמר לי, "טעמתי את זה פעם, וזה היה לי טעים. ויש כסף, אז למה לא? חוץ מזה שזה לא עולה הרבה". אז הלכתי לאכול איתו סושי. בטלוויזיה במסעדה שידרו את טוטנאהם, השדרן אמר שזה גמר גביע, ושטוטנאהם תעשה היסטוריה אם היא תזכה. בסוף הארוחה, מאיר, הערס שכבר מזמן החליף את הבוקסר לטוקסידו מחוייט, טפח לעצמו על החזה ואמר, "עזוב" הוא חייך חיוך גאוותני, "עזוב, עלי". התסכלתי עליו, חייכתי, והורדתי את היד מהכיס. "עלייך", אמרתי, והוא סימן למלצר עם שתי אצבעות, בידיוק כמו האשכנזים.
