אונס – פרק ראשון מתוך 4 (בערך)
(כל השמות מלבד של המתלוננים והחשודים, אמיתיים לחלוטין).
"אריקה, גשי ללשכת הממ"ז "(מפקד מחוז) - אמר חנוך כשנכנס לישיבת הפיקוד למפלג.
"חיר? מה קרה?"
"הממ"ז רוצה אותך, גשי אליו".
"נו, סופסוף יש מישהו שרוצה אותי" אמרתי בגיחוך
חנוך, תימני כבן 52, היה מפקד מפלג התשאול / פשעים חמורים של היחידה המרכזית – הימ"ר במחוז ירושלים.
הוא אמנם נראה כמו ג'חנון שהושאר זמן רב מדי בתנור, אבל משהו בו עשה לי את זה, כלומר, לא הייתי מתנגדת להחליף איתו נוזלים. אבל לא היה שיתוף פעולה מצידו לכן העניין נגנז בעודו באיבו.
ירדתי ללשכת הממ"ז בדילוגים, דלתו היתה פתוחה, נכנסתי וישבתי על אחד הכיסאות המרופדים בירוק ליד השולחן המלבני הארוך. הממ"ז שהיה עסוק בשיחת טלפון רמז לי בידו שעוד רגע הוא מתפנה.
לאחר שסיים את שיחת הטלפון פנה אלי ואמר:
"אריקה תשמעי, יש איזו פרשייה ואני רוצה שאת תטפלי בה".
"סבבה" עניתי "דבר". אין ולא היתה לי מעולם עצם בלשון ולא משנה עם איזה דרג או זרג ישבתי.
הממ"ז חייך, נו טוב הוא כבר מכיר אותי, יודע שלחנך אותי אי אפשר ואמר "יש לי חבר ממשרד הדתות, שסיפר לי על בחורה חרדית שעובדת איתו, שסיפרה לו שנאנסה מספר פעמים. אני רוצה שתזמני אותה ותגבי ממנה תלונה". הוא רשם על פתק את הטלפון של הבחורה וציין ששמה לאה.
חזרתי למשרדי המכונה שובך, שהיה ממוקם בעליית גג במגרש הרוסים, משהו מטר על מטר כשחצי מהתקרה היתה משופעת עם קורה במרכזה, כך שרק בחלק מהחדר יכולתי לעמוד זקוף. לא שזה כל כך הפריע לגובה המטר שישים שלי. את השולחן שלי הצבתי כך, שבחלק בו התקרה נמוכה, מתחת לקורה ישב הנחקר, כך שאוכל להגיד לו "קום, שב, קום, שב" כדי שיחטוף קצת מכות בראש מהקורה. וכך לא ניתן היה לבוא אלי בטענות של שימוש בכוח כי הוא עשה את זה בעצמו.
"מה רצה הממ"ז" שאל חנוך והתיישב מולי עם כוס הקפה שלו,
"אתה באמת מצפה שאענה לך כשהבאת קפה רק בשבילך?"
"תרגיעי, לא אני הכנתי את הקפה, עשו לי אותו,"
"כן בטח!"
"בקיצור, מה רצה הממ"ז?"
"הוא מינה אותי לצח"מ (צוות חקירה מיוחד) ואת עצמו לראש הצח"מ" אמרתי וסיפרתי לחנוך במה המדובר.
"לפעמים הוא מביא לי את הקריזה, אני אומר לך, מה הוא חושב שאין לנו עבודה שהחליט למנות צח"מים בעצמו!?" אמר חנוך בכעס ויצא.
התקשרתי למספר שנתן לי הממ"ז, ענתה בחורה שנשמעה צעירה למדי.
"שלום, לאה?"
"כן?"
"מדברת אריקה מחקירות פשעים חמורים בירושלים."
"מה את רוצה?"
"הגיע אלי מידע שקרה לך מקרה קשה והייתי רוצה לדבר איתך עליו. תוכלי להגיע אלי היום?"
"אין לי בשביל מה להגיע, לא קרה לי כלום."
"תראי, אני יודעת שיש דברים שקשה לדבר עליהם, אבל הייתי רוצה שבכל זאת תבואי אלי ונדבר קצת. אם לא תהיי מעוניינת, אני מבטיחה שלא אוציא ממך תלונה בכוח. תוכלי להיות אצלי בשתיים?"
"לא, אני עובדת עד 4, אוכל להיות אצלך בארבע וחצי."
שוב היום שלי הולך לעזאזל חשבתי לעצמי, את העבודה היינו מסיימים בשגרה בחמש והיה לי ברור שבחמש כבר לא אצא הביתה. התקשרתי לבעלי שיחייה ואמרתי לו שאני מתעכבת בעבודה.
"נו, מה יום מיומיים"?, ענה.
אוח איזה מזל שאני נשואה לאדם הזה, בטוח יגיע לגן עדן. תמיד יכולתי לסמוך עליו שידאג לילדים, לחיות, לבית, לכל. אבל זה כבר סיפור אחר.
