שמשון הגיבור - איש ללא בית

א.

שמשון יצא בברכיים פקות מבית המשפט לאחר הארכת מעצרו של אביו. הוא היה סהרורי לגמרי ולא ידע להיכן רגליו מוליכות אותו. כל כך הרבה זמן חלף מאז תחילת האירוע. "אני בן 20, ולאן הגעתי!" חשב בהתמרמרות.

היה זה בוקר קר מאוד, השמיים כוסו בשמיכה אפורה מלאה במטען רטוב שעמד להיות מוטח כל רגע ארצה. למרות שעת הבוקר המוקדמת היה חשוך.

ישבתי במשרדי במשטרת חברון לוגמת מהקפה המהביל ומפשירה את ידי ליד התנור. הסיגריה החמישית שלי אותו בוקר העלתה עשן במאפרה הגדושה.

"נצא" אמרתי לאבי הבלש, "יש לי מידע איפה שמשון עשוי להימצא".

"אין תשובה בביתו?" שאל אבי

אבי בן לולו בלש ותיק שעובד איתי. כבן 40, קשוח כלפי חוץ עם פנימיות של אפרסמון מתוק ורך. ביקשתי שיצתוות אלי לחקירה זו.

"אין מענה כבר שבועיים, שלחתי גם ניידת לבית אך המקום נטוש". עניתי בקול ניחר.

לבשתי את המעיל המשטרתי המחמם והרמתי את צווארון הפרווה לכסות על אזני. לא ממש התחשק לי לצאת במזג האוויר הזה אבל גם לא היתה ברירה. דאגתי לשמשון. הוא היה כל כך חסר ישע ואומלל, כאילו הוא היה זה שהמציא את ההגדרות הללו.

"לאן?" שאל אבי שניסה להניע את הניידת עם הלוחית האזרחית.

"סע לאזור הפתוח ליד חוות מעון. על פי המידע הוא נראה מסתובב במקום".

עצרנו את הרכב באמצע שום מקום, ממזרח הבחנו בחוות מעון. מסביבנו הרים ירוקים ומסולעים, ריח העשב המתוק והרטוב חדר לנחיריים במשב מקפיא. אדי נשימתנו התעבו ועירפלו את הראייה.

מאחורי אחד הסלעים הבחנתי בבד כתום מתנפנף. התקרבנו והבחנו באוהל קטן שזוג רגליים יחפות ומטונפות  מבצבץ מתוכו.

"חכה לי ברכב, חבל שתצא גם אתה לכפור הזה" אמרתי לאבי ויצאתי מהרכב.

צעדתי כ-150 מטר מדשדשת בבוץ עד שהגעתי לאוהל, הרמתי את היריעה והצצתי פנימה. האוהל היה קטן כל כך שלא יכולתי להיכנס. הוא היה מיועד לאדם אחד בלבד וגם זה רק כשהוא שוכב פרקדן. ראיתי דמות מכורבלת בשמיכות צמר מעופשות. אלמלא נשימותיו הכבדות, אפשר היה לחשוב שמדובר בגופה.

"שמשון? שמשון, זה אתה?"