חמימות חולפת

מצאתי את עצמי עומד במרפסת של העבודה, משקיף. משקיף על מיליון וחצי שקלים עולים בלהבות, תרתי משמע. מופע זיקוקין מרהיב. כל האנשים אומרים "וואו" ו"אווו". אני הסתכלתי, לא על הזיקוקין, אלא על רוב מוחלט של זוגות שעמדו שם, ברוח העזה, וחיממו אחד את השני בחיבוק חם ואוהב. חיבוק שאני כבר לא זוכר מהו. חיבוק שמעורר בי כמיהה כמעט בלתי נשלטת שגורמת לי להזכר בחברה לשעבר.

זו היתה תקופה נפלאה, לפחות כך אני זוכר. תקופה של אהבה ושל חום. תקופה של שייכות ונתינה וקבלה וכל מילה טובה שאפשר להגיד יחדיו. געגועים עולים בי, שוצפים.

אני שוקע בזכרונות. כ"כ הרבה זיכרונות של רגעים נעימים, במין נוסטלגיה מתוקה, שלא היה עולה על דעתי באותה תקופה. אותה תחושה אופפת אותי כעת, זורמת בעורקיי, כמעט בוערת.

עכשיו אני כבר חוזר מהחלום האוטופי למציאות. ל"מבחנים" שהיא הייתה עושה. למילים הפוגעות שהיא היתה יורה בדרך אגב. כל אותם סכינים שהיא היתה תוקעת בליבי שאחריהם ציפתה שאני אוכיח את אהבתי. אותם רגעים ששאלתי את עצמי למה אני איתה. אותם רגעים שיחלתי להיות לבד ולהתבונן בנוסטלגיה על העבר המתוק.

"טוב לי לבד" אני אומר לעצמי.

דמעה עולה בעיני. לו מישהו היה בא ומחבק אותי ברכות הייתי פורץ בבכי.

"טוב לי בלעדיה" אני מתקן.