אני חושב שהיו אילו הדברים הקטנים. הדברים שלכאורה הם הכי שגרתיים, הכי בנאליים שאפשר, שבקושי שמים לב שהם קיימים. אותם הדברים שבכלל שחכתי מהם, דווקא הם אילו שהחזירו אותי אחורה. החזרו אותי במחשבות אבל לא רק. החזירו את התמונות משם עד כדאי מציאות הזויה ובלתי נתפסת. מציאות שבה יכולתי להרגיש שאני שם, ממש. יהיו הציניקנים שיגידו שזו פאטה מורגנה או דה ז'וו מזוין. אבל אני חושב אחרת, אני חושב שממש חייתי את זה שוב, כאילו חזרתי ממש בזמן. יכולתי לנשום את האוויר, לראות את המראות, לחוש את התחושות. יכולתי להבין שזו המציאות כפי שרציתי שהיא תהיה ואולי אף הרבה יותר טובה ממה שרציתי באמת. אולי אין לזה ערך, אבל עבורי זה עולם ומלאו לשוב לשם אליה מבלי לפספס שום פרט, רק לחיות את אותה המציאות שוב ושוב, כמו תקופת חיים אוטופית שחוזרת על עצמה משחר נבואה קדומה, כמו הצטברות של אנרגיות אדירות בתוך הגוף.
בפעם האחרונה שראיתי אותה כבר ידעתי, ידעתי היטב כי אולי לא אראה אותה שוב. כמו כל דבר טוב גם זה היה אמור להיגמר, היה אמור להיגמר על מנת להעניק את הטעם הטוב במה שהיה. על מנת ששוב יזרום בדם אותו האדרנלין ביום מהימים. שהוא ישאיר את טעמו העדין של העבר ויגבש את התקווה לעתיד. הזמן עבר, יכולתי לראות את התמונות מפעם לפעם מרצדות בתוך זכרוני. יכולתי להרגיש את המגע שהיה שם. יכולתי לנשום את הריח, לטעום את הטעם להתרפק על הזיכרונות. יכולתי להתמזג עם העבר בהווה ולדעת שיש עוד טעם בעתיד. זה לא היה מעולם עניין של רגש, כי הרגש תמיד היה שם. זה היה מעבר בין תקופה לתקופה, מעבר בים של אמת לאמת אחרת, שאמורה הייתה לבוא לידי ביטוי כבעלת רצון משלה. האמת כאמור משחררת, ועל האמת תמיד לפרוח, זו הייתה המחשבה.
נפרדנו לזמן בלתי מוגבל, כל אחד הלך לדרכו, לוקח איתו את הדברים שבחר. אני בחרתי לזרום עם הזרם, לא להסס, לא לעצור, לא לחשוב, כי לחיות את החיים עד תומם. למצות כל רגע ורגע עד תום, לינוק משדיי החיים, ללא חרטה. היום הפך ללילה והלילה ליום. הכללים נטרפו ולא היה עוד סדר בכאוס האין סופי שהגדרתי לעצמי. נסחפתי אל מחוזות בלתי ברורים של תאווה חסרת מעצורים, תאווה של החיים ומהחיים. תאווה מעורבבת בטירוף שמשכתי עד קצה גבול היכולת, ניצלתי את הזמן עד תום. שתתי את מעיין האלכוהול שנבע מהממון השתכרתי עד כלות. בילתי בין זרועותיה של ההיא שפגשתי אמש מפשק את רגליה ללא חמלה, מבשם בה את תאוותי השופעת עד פורקן, אז נפרד ללא רצון לשוב לשם. ללא כל חשק להפגין אהבה, או קרבה ובטח לא חרטה. לא מביט לאחור כי תר אחר יעד חדש. יעד שירנין עבורי, שיבשם את יומי, שייתן לי את הסיפוק של המגע ללא קירבה. לזיין, לזיין חזק, ללא כל אהבה כי לשם תאוות הגוף בלבד. לא אין בי חרטה, מעולם לא הייתה. מעולם לא חשבתי כי יש בי הצורך להתנצל או להתחרט. מעולם לא חשבתי כי יהיה דבר אחר, לא רצתי, לא בחרתי במערכת יחסים ארוכה, כי באהבה קצרה. אהבה עד פורקן, שלי שלה.
ידעתי תמיד כי תשוב היא לזרועותיי סמוקה וגונחת כפי שהייתה, ידעתי כי המרחק שנוצר ביני לבינה לא יבטל את מה שהיה שם. לא יבטל את אש התשוקה שבערה. ידעתי כי אש הגעגוע תבער גם בה וביום מהימים תחזור אל זרועותיי. ידעתי כי הסבלנות משתלמת, אבל לא ידעתי כי דווקא האובססיה היא היא שתחזיר אותה אלי. לא ידעתי כי פרסום כוזב אודותיה מהול בקנאה ורשעות יהיה המנוע המניע, המחזיר אותה לזרועותיי, למיטתי, עירומה, סמוקה ובוערת מתשוקה. לא ידעתי כי דווקא הקנאה העיוורת, חוסר בטחון עצמי, הם יהיו אילו שיגרמו לה להיות שוב איתי.
אז תודה ידידי היקר, עשית עבורי שרות נאמן ! .
