הבעלים של החנות ממול התחלפו. הייתי סקרנית לדעת מה יעשה בה.על החלון שנאטם כתבו: המקום בשיפוצים. בכל יום עברתי ליד החלון מנסה להציץ לתוכה לראות מה עושים שם, אבל לא הצלחתי. עברו כבר 4 ימים , שבוע, עדין הבריסטול מכסה את החלון והמסתורין בתוקף.
רציתי ליצור אוזן בפינת הבריסטול האטום אך הוא התנגד. צל ענק עמד לפני על דלת החנות שומר ממשיגי גבול. יש לי דו שיח עם הבריסטול. נו, אני שואלת מתי אדע? סבלנות, ההפתעה שווה סבלנות.
אחרי 10 ימים נכתב:הפתיחה בקרוב. ואז, ערב אחד זה קרה. הבריסטול נעלם,השלטים הוסרו,ובמקום ניתלה שלט ענק: הפתיחה הערב. שלט ענק אמרתי? ענק באמת ששוב הסתיר את כל החלון.מה הם עושים שם.
עברה כבר שנה מאז השיפוץ בחנות האהובה עלי, החנות שממול, ושמה "החנות הקטנה שלי".
יש בה מכל הקיטש שבעולם. צעיפים מתנפנפים בפתח כקוראים ללקוחות, שמלות ארוכות צבעוניות בסגנון רומנטי תלויות בצידי הכניסה מזמינות את הבאים,
כדורים צבעונים מסתובבים בתקרה וברצפה ומאירים את הנוכחים, כמובן תמונות הנראות כעתיקות, קופסאות ותיבות בגדלים שונים עם ציפוי מתקלף, ותכשיטים פרחוניים כמו מתחילת המאה הקודמת.
"אנה, בקר טוב יש משהו חדש?" אני שואלת כמו בכל פעם שהחנות קוראת לי. ואנה בחיוך מזמין, מציגה בפני פמוטים של מלאכים המחזיקים זרי ורדים, מוביילים מצדפות עם ציור של ונוס המצלצלים ברכות , ותמונות המזכירות את ציורי רמברנט עם סדקים כמובן.
את עיני צדה קופסה לא גדולה מעוטרת זרי פרחים. "זו תיבת נגינה?" שאלתי בתקווה.
"כן, קיבלתי אותה היום," אמרה אנה, ומיהרה ללקוחות אחרים.
ביראת כבוד פתחתי את מכסה התיבה, מוסיקה קלאסית החלה לנגן וזוג רקדנים יפיפיים פתחו בריקוד על משטח הראי. מוקסמת עמדתי שם, מחזיקה בקופסה הפלאית.
מאז ילדותי רצתי בתיבת נגינה בדיוק כזאת.
שילמתי עבורה והלכתי לבית סבתי.
בביתה של סבתי קידם אותי ריח מאפה, וחיבוק חם ואוהב. הנחתי את הקופסה על השולחן בסלון והוצאתי מתוכה את תיבת הנגינה.
סבתי הביטה בה, חייכה, ומתחה את הקפיץ. בצפייה הרמתי את המכסה. מוזיקת חליל הקסם התנגנה ברקע, והרקדנים החלו לרחף על לוח הריקוד. שתינו ישבנו שותקות ומוקסמות. המנגינה הסתימה,סבתי קמה ושאלה: "תות שדה בקצפת ?"
"תות שדה ביוגורט" עניתי.
"לפני שבאת הכנסתי לתנור עוגת תפוחים."אמרה. "מריחים," השבתי.
אמי באה אף היא לבקר את סבתי,על השולחן עמדה תיבת הנגינה. היא הביטה בה בבוז
פנתה אלי ושאלה:"כמה זה עלה לך?" עניתי לה כמעט בלחישה, הכרתי את תגובתה לדברים הקטנים שאהבתי לקנות.
"כל כך הרבה עבור צעצוע כזה?"אמרה בקול שנישמע לי כצעקה, "את עובדת כל כך קשה, ומבזבזת כסף על שטויות, גם הפרחים האלה, ממש קיטש,"
סבתי מיד נחלצה לעזרתי: "הילדה אוהבת את התיבה וזה שווה עבורה את המחיר."
"במחיר כזה אפשר לקנות שתי חצאיות ערב."המשיכה אמי. "וסנדלי סינדרלה."מלמלתי מפינתי.
"או ספר טוב."הוסיפה אמי לדבר, "מה את מוצאת בקיטש הזה. למדת אומנות, יש לך טעם מעולה, וקונה קיטש. זה אומנם מתאים לטלנובלות שאת וסבתך רואות. אבל לשלם כל כך הרבה בשביל שטויות."
"אני נורא רומנטית לכן זה יפה בעיני. אני אהבת אומנות של המאה התשע עשרה, שמלות ארוכות תיבות נגינה," עניתי לה ביודעי שאני לא לבד במערכה הזאת.
"קצת רומנטיקה מיפה את החיים. לא צריך תמיד להיות מעודנים, קצת קיטש וטלנובלות מוסיפות צבעוניות לשגרה. קחי גביע תותים עם יוגורט, הולך טוב עם מוסיקה וריקודים." אמרה סבאתי ומתחה את הקפץ בתיבת הנגינה.
אמי ידעה מתי לסגת: "את כמו סבתא שלך," אמרה," אפילו את התלתלים ירשת מימנה. אני צריכה ללכת, אבא שלך כבר חזר הביתה". היא נישקה לנו בלחי ויצאה.
סבתי פרסה את עוגת התפוחים ואני הכנתי קפה,ישבנו בכורסאות הרכות ,ובשלווה של לפני הצהריים פטפטנו כהרגלינו.
"יש לי הפתעה עבורך", אמרה סבאתי בחייך שובב והביאה קופסת מתנה ועליה כתוב "החנות הקטנה שלי". פתחתי את המכסה ,מהקופסה הציצה אלי תיבת נגינה זהה לשלי.
"איזה דבר קיטשי קנית", אמרתי לה, ושתינו צחקנו.
