מתחתנת

והיא חיפשה את קרבתי. שמנה, עגלגלה, אימהית טובה. אימא אמיתית.

"תביאי שמיכה" היא אומרת, "הוסיפי כרית", "כואב לו", "בואי מהר,

הוא משתנק!" ואני מתוזזת,מרימה, מזריקה, מקלה, מסבירה.

ושם שכב האיש. בעלה. נבול פנים, עורו מצהיב, גופו עטור כתמים כחולים, מחובר כולו לצנרת המזרימה לו טיפות חיים.

מביטים בי כולם, בני המשפחה שסועדים את מיטת חוליו, בוחנים אותי בעיניהם, בוררים, מחמיאים ובחשאי מכינים לי חתן.

ומי האיש המיועד?

גבוה האיש, ירוקות הן עיניו, מבטו חודר ואני משלחת ריגושים תמימים.

לא קשורה, מרחפת, שרידי הנפש המתפזרת עולים מפריעים את תפקודי האימהי.חשה עצמי מוזרה, כמעט זרה.

"השחור ההוא" מבית ילדותי, מתערבב שוב בחיי, ואני מתקשה להציב גבולות. מתערב ומשפיע – ואותי אל הרבנות מסיע!

מגורשת!

משאירה הכל מאחור, לוקחת ילדיי ומתחילה עצמאות תהומית; רצה קדימה, קונה בית, מפרנסת, עוזרת כוחות וחברים טובים.

מתנתקת ממשפחתי ומתחילה להבין –חיים חדשים! אני אימא לשני ילדים...