סִימּוּן

עוד מעט אחצה את הנהר

לראות כיצד ננטשה תורתנו,

מְבֻקָּעת, טובעת בחור שחור.

מְסַפרים כי פרפורים הסתמנו

מייד עם ראשית תולדות

ואמצעי תיעוד מחְלִידים,

באשדות מים, היו מכלים

את הקדושה תחת עוזם

של רעמים.

אביזרי המחשה כושלים

נפלו קורבן מול סטיות

חשמליות של ברקים.

אז נִסְכַּר הנהר,

נעלם בים של צללים,

עד עבור זעם.

כלבי השיירה נָדַמו,

מוכנים לכל התגלות אפשרית

אך פַּשְקְוִוילים מטַעַם

מבשרים לי תפנית,

זקני העדה אף מכחכחים באוזניי

מהלכים של קדושה חדשה,

מלווים פורקים נשק, באחידות דרמטית,

מובילים הופכים למאספים.

קבוצות קבוצות נעצרות,

מול צלע ההר המואר,

ההמון צמא,

משחר לכל פיסת מידע,

הוא מבקש לאלתר נתיב,

הוא זוכר את הנטישה

וממתין לסימון.

ויחשוף את השכינה

אך בה בעת, נהרת זחיחות מטרידה

שפוכה על פני אשפי הַמְחָזָה

שאינם משחיתים זמנם

על ריצוי נהרות אדם

שכל מבוקשם הוא

הבחנה

בין הרַב

לבין עגל הזָהָב.