סיפורים

לשום מקום ובחזרה.

אבדתי את עצמי באחת הנסיעות הלא פוסקות לשום מקום ובחזרה
היה נדמה לי שישבתי ליד מישהו לאורך כל הנסיעות האלו
והיה בנינו דווקא אחלה שיחה, הרבה ריגושים,הרבה תובנות מתחכמות על החיים.
יכול להיות שנרדמתי?, יכול להיות שסתם הייתי מרוכז לשנייה במשהו אחר
אבל כשהסתכלתי על הכיסא שליידי לא ישב שמה אף איש,
סתם הנגן מוזיקה שלי היה מונח ליידי.
יכול להיות שזה הדבר שאליו דברתי כל הזמן הזאת הנסיעה לשום מקום ובחזרה?.
רק שמעתי מוזיקה? וחשבתי שאני בעצם מדבר על גוף חיי ונושם?.
הסתכלתי בפלייליסט של הנגן, וכל השירים לא היו מוכרים.
אולי השמות של שלהם לא היו מוכרים, אבל כשהתחלתי להקשיב המילים היו כל כך מוכרות
כל כך אישיות, כאילו אני כתבתי אותם.
מבהלה כבתי מייד את הנגן ובאתי להוריד את האוזניות מאוזניי, אבל דבר מה היה מוזר
כלל וכלל לא היו מולבשות על אוזניי שום אוזניות.

כן, אבדתי את עצמי בנסיעה הזאת לשום מקום בחזרה.
כאילו כל מה שהכרתי עד לאותה נסיעה לא נהיה ברור מאליו
איפה הציניות שהכתיבה לי את הדרך?, שאלתי את עצמי
ואז זה שישב ליידי ענה לי במשפט פשוט אך התחכום בו מעורפל:
"בארץ זרה" זה מה שהוא אמר, זה היה נשמע לי כמו שיר בהתחלה
אך כשהקשבתי למילים שלו הבנתי שהגיע הזמן לנשום עמוק
הגיע הזמן להתגעגע, הבנתי שהגיע הזמן רק להיות.
שהגיע הזמן לחזור כבר הביתה.

לא, לא אבדתי את עצמי באמצע הנסיעה, אבדתי את זה שישב לידי.
שהדריך אותי כל הזמן מה כן ומה לא, שנתן לי קצת משמעות,
ואולי המישהו הזה הוא לא קיים באמת?, אולי המישהו הזה זה בכלל
רק תקופה שהייתה ונגמרה, והנסיעה הזאת לשום מקום וחזרה 
היא רק געגוע שאותו אני חש כל יום.

כן, הגיע הזמן לחזור משום מקום 
הגיע הזמן להגיע הביתה.

תגובות