סיפורים

בין כיפור לכפרות - חלק אחרון

 

הוא זעק ושאגת אריה רעמה מגרונו: אינך יודעת? היכן הסתרת את הסכין?

 

היא אחזה ראשה, כי הבינה שנעצרה בגין מעשה כה חמור שבוצע, שחמור ממנו הוא, שלא היא ביצעה אותו. היא ניסתה להבין מה פשר הסכין המוסתרת, ופנתה אל הקצין ברוגע: איזו סכין? מה קרה? אנא ממך, ספר לי מה קרה? איך מתקשר המוכתר להענשתי?

הסכין שבה עשית שימוש נפשע. שבעזרתה רצחת את אשרף, וכידוע לך, אשרף הוא בנו של המוכתר. ידוע לנו כי אשרף בא אלייך במגע, וביאושך הופעת בביתו ואיימת לרוצחו באם לא ישא אותך לאשה.

 

לשמע האשמותיו אלה, נפלה רוחמה אל הרצפה הקרה של התא הקודר. הקצין לא התרשם מנפילתה ואילץ אותה לשוב ולהתמודד עם המלים הקשות: ובכן, גם אם תיפלי, לא תימלטי מעונש. היכן הסכין?

היא שאבה כוחות של עולם אחר ואמרה: אין אמת בסיפור המעשה. הבל ושקרים! התואיל לומר לי, מי מסר לך את המידע הזה?

כמובן. אמו של אשרף, הגב' סעידה, אשר ממנה גזלת את בנה! ובזאת לא תם הסיפור. לדבריה, כפי שסיפר לה אשרף, את פיתית אותו למגע! שאפת לדאוג לפרנסתך!

האמן לי, אין שמץ של אמת בסיפור הזה!

 

היא סיפרה לו בהתייפחות את האמת שבאמתחתה. התחננה אליו שיחפש אחר הצדק. בבכייתה פנתה אל נחמיה. הקצין ביקש לדעת מיהו נחמיה, כי שאף למצוא שותף לרצח.

אשרף. אשרף הוא נחמיה. לאחר שגילה, כי יהודי הוא, החליט להיקרא נחמיה, על שניחמו האלוהים בפוגשו בי. אלה היו מילותיו.

החוקר קימט מצחו לחשיבה, ושאל: מתי נפרדתם בליל אמש?

בחצות. כי אמר הוא, שעם שחר יצא למחוז אחר, למצוא לנו קורת-גג, מפאת סירובה של אמו לנישואינו, שמא יצא שמה ברבים, על שיהודיה היא ונישאה למוכתר בניגוד למצפון הוריה.

ואת, האמנת לאשרף כי יהודי הוא?

                האמנתי. האמנתי כי קראתי את כתב הסימוכין לכך.

כתב סימוכין?

כן, אדוני הקצין. כתב סימוכין המוכיח כי אמו יהודיה היא ושמה העברי הוא שמחה בת אברהם לבית משיח, ואם יהודיה היא, הרי שגם בנה יהודי.

 

הוא הסיר את אזיקיה ואמר: תני לי שהות לחקור בדבר. אני נאלץ, בינתיים, להשאירך בבית-המעצר.

ומה על אבי החולה?

אל תדאגי. אקחהו אל ביתי. אמי תטפל בו.

אתה מאמין לי שאינני הרוצחת?

אוכיח את חפותך! שיקרו לי, הוליכו אותי שולל. אני אגלה את האמת, גם אם ירעדו אמות בית-הדין!

תודה לך, אדוני הקצין.

 

בצאתו מן החדר, נותרה בו רוחמה בחפותה. חפוית ראש ואחוזת פחדים. מוחה הוצף בשאלות. אחת רדפה אחר אחת. ואחת יותר מדאיגה מקודמתה: 'האם יאמינו לי שחפה אני מפשע, או שמא יקבל השופט את גרסתה של אשת המוכתר וידרוש לגזור עלי עונש של עין תחת עין? ואם כך יהא, מה יעלה בגורלו של אבי? כיצד אגלה פני ברחוב היהודי, לאחר שיתבשרו בדבר המגע אליו באתי עם נחמיה בטרם נישואין? הכיצד, הכיצד, הכיצד...?'

 

היום שקע, ובא הלילה והלך. ורוחמה עוד כלואה היתה בבית-המעצר.

ועוד יום. ועוד לילה ויום. ובזמנים שבין לילה ויום, פסע הקצין החוקר אל מול עיניה, וחשב בקול איך לפעול.

אני חייב למצוא את כלי הרצח, את הסכין. רק כך אוכל לאמת את חשדותי!

ובמה תחשוד, אדוני?

אני אמצא את כלי הרצח, אני חייב! אמר ויצא.

 

ימי החקירות תמו. זמן הדיונים הגיע, ורוחמה הובאה אזוקה בידיה וברגליה. החוקר התנצל בפניה: מהלך רשמי. אל דאגה, עוד היום אביא קץ לייסורייך!

זה יתכן? קיימת אפשרות שתעמוד מילתי כנגד מילתה של סעידה? היאמינו לענייה מרודה כמותי, לעומת המראה של הגברת? אשת המוכתר?

אני תקווה שאצליח להביאה לידי וידוי. סמכי עלי, ואל תרבי בקושיות. אני מנסה לסדר הרהורי ולהכין את סדר החקירה שלי נגדה.

לא אפריע לך עוד. למרות תהייתי... לא, לא אפריע לך. רק עוד שאלה אחת, גם בבית-הדין אשב כבולה באזיקים?

 

הוא לא השיב לה. בהה ושלף את כל האפשרויות מחושיו המפותחים, איך לגרום לאשת המוכתר לספר את האמת.

לא ענית לי, האם...

            כן... אך לא להרבה זמן. התכונני לעלות לדוכן.

עכשיו?

השופט קרא בשמך.

רוחמה השיבה לשאלותיו של הקצין החוקר וגוללה ארוכות את סיפורה בפני היושב בדין.

סעידה זעקה: רוצחת, רוצחת, מוות לרוצחת!

וקול הציבור השיב במקהלה: מוות! מוות! מוות!

הקהל נדרש לדממה.

 

בחקירתו, לא הזכיר הקצין את דבר יהדותו של אשרף. רוחמה תמהה על כך, אך החליטה לשים נפשה בכפו וגם היא לא סיפרה זאת בעדותה.

כבוד אב בית-הדין, תמו שאלותי אל הגב' רוחמה בשלב זה של הדיונים.

מתכוון הינך, כי תמו שאלותיך לנאשמת?

אכן, כבודו, אך יורשה לי לשמור לעצמי הזכות, להעלותה לדוכן העדים מאוחר יותר.

ניתנת לך הרשות, האם יש בדעתך לקרוא לעדים נוספים?

כן, כבודו. מבקש אני לקרוא לגברת סעידה, אשת המוכתר.

 

עטוית שחורים פסעה סעידה באיטיות נשברת לעבר הדוכן. החוקר ביקש ממנה לשוב ולמסור גרסתה, כפי שנמסרה על ידה לאנשי החוק בחקירתה הראשונה. סעידה העלילה על רוחמה בבית-הדין. הפיצה שקרים. נדמה היה כי אמינותה של רוחמה התערערה גם בקרב השופט, כי בכייתה של סעידה נשמעה משכנעת וקרעה לבבות. מלותיה היו כחידודין והיא צברה לזכותה את אהדת הקהל. כאשר נסתיימה עדותה, תמך בה המוכתר ברדתה מן הדוכן. אב בית-הדין פנה אל החוקר: היש עדויות נוספות, אשר ברצונך להביא בפנינו, או שמא אחליט מיד על פסק-הדין?

 

כבודו, יורשה לי לקרוא שוב לגברת סעידה.

הרי זה עתה מסרה עדותה, מדוע ליסרה שוב בשאלות?

כבודו, במחשבתי עוד שאלה, אשר נשתכחה ממני בעת מתן עדותה, היורשה לי להזמינה, כי רואה אנוכי חשיבות רבה בשאלה זו.

השופט קרא לה לעלות שוב אל הדוכן, ונתן לחוקר את האות להתחיל שוב בחקירה.

האם זוכרת, גברתי, את הבוקר בו נמצאה גברת רוחמה, הנאשמת, על ידי אשרף בגינת ביתך?

אני זוכרת. ובטעותי הכנסתיה אל ביתי לטפל בה. זה גמולי? היא רצחה את בני!

היא בכתה באותה עוצמה כמו בחקירה הקודמת.

תודה לך, גברתי. רשאית את לשוב למקומך.

 

בצעדים כושלים היא פסעה לעבר מקומה.

החוקר המתין שתפנה אליו גבו, ואז קרא בקול: גברת שמחה משיח!

סעידה הפניתה אליו פניה ושאלה: מה רצונך, יש לך עוד שאלות...

היא הניחה אצבעותיה על פיה, כי הבינה שהסגירה סודה. החוקר פנה אל אב בית-הדין: כבודו, מנצל אני את רשותך להזמין לעדות חוזרת את הנאשמת, רוחמה.

 

השופט, שנותר פעור פה וצלוי אוזן, אישר את הבקשה. הקצין חקר את רוחמה בעניין יהדותו של אשרף, אשר המיר שמו לנחמיה. כאשר תמה עדותה, ביקש הקצין לחקור את סעידה פעם נוספת. סעידה ניסתה עוד למשוך את לב הקהל לאמינותה. היא התבקשה להשיב לשאלות החוקר: האם בנך יהודי?

לא ולא! הוא היה גאה בערביותו.

ואת, יהודיה את?

לא ולא! גם אני גאה בערביותי.

ומדוע השבת לשם שמחה משיח?

היא גמגמה תשובתה במבוכה: שמעתי את קולך, פתחת במילה 'גברת', ובטוחה הייתי שמבקש אתה לפנות אלי.

אכן, רצוני היה לפנות אלייך, אך אמרי לי, את בטוחה שאינך יהודיה?

              בטוחה. כמו שאני בטוחה שהיא רצחה את בני!

 

היא שוב פרצה בבכי וביקשה את רחמי בית-הדין: הרשה לי לרדת מן הדוכן, כבודו, אני חשה במועקה.

כבודו, עוד מספר שאלות לי אל הגברת...

לא, אדוני, אל תרשה לו...

המשך בחקירתך! ציווה השופט.

ובכן, גב' סעידה, אינך יהודיה לטענתך?

כבר אמרתי, אינני יהודיה! כבוד השופט...

גברת שמחה, ספרי בבקשה לבית-הדין, מה מעשייך בכל יום שלישי בשבוע, בו נעלמת את במסתורין מביתך?

עוסקת אני במצוות שבסתר!

אכן עוסקת את במצוות שבסתר. מסתירה את מפני בעלך את קשרייך עם משפחתך היהודיה? הנותנת את למשפחתך כספים בסתר? לאביך? אברהם היהודי?

היא נרעדה לגילוי וזעקה: אינני יהודיה! כבוד השופט, אל תרשה לו, אל תרשה לו להתעלל בכבודי, אני אם שכולה...

והורייך, לא מתגוררים הם בכפר הסמוך? ברחוב היהודי? וכתב הסימוכין ליהדותך, האם אין ערך לו?

היא הרעידה קולה הבוכה: אין כתב סימוכין ליהדותי!

 

כבוד השופט, מבקש אני רשותך לקבל מאיש החוק שזה עתה הגיע, את המסמך אשר בידיו. כמו כן, מבקש אני לציין, כי באישור בית-הדין, בוצע חיפוש בבית הגברת.

השופט פסק הסכמתו. סעידה נשאה עיניה לעבר איש החוק, שעשה צעדיו בבטחה לעבר החוקר.

 

אין כתב-סימוכין, אני במו ידי קרעתיו...

הדי קולות עלו באולם.

גברת שמחה משיח, היכן הסכין בה נטלת את חייו של בנך?

היא הצביעה לעבר רוחמה: מתחת לעץ הרימון. ליד ביתה. פחדתי שמא יתגלה סודי. רצחתי את בני! רצחתי את בני! רצחתי את בני, פרי חטאי, פרי בטני!

היא קמה על רגליה וזעקה את מעשיה. הטירוף עטף אותה עד כלות מוחה. השופט ביקש לראות את כתב-הסימוכין. לאחר עיון ממושך, שאל למקום קבורתו של אשרף. כאשר נודע לו, כי הובא לקבורה על-פי טקס האסלאם, ציווה לערוך לו טקס קבורה כמצוות היהדות: הנרצח שינה את שמו לשם יהודי. הוא ביקש לשאת לו אשה יהודיה, ועל כן, ברור לי, מעל לכל ספק, שרצונו להיקבר כיהודי.

 

על המוכתר הטיל השופט קנס כספי גבוה, אותו ישלם לרוחמה בעבור מעצרה, כי לשוא היה, בעבור הכפשת שמה ברבים, ובעבור שלילת יכולתה להינשא. על סעידה הטיל כותונת משוגעים, על שנטרפה עליה צלילותה אחרי ששלחה יד בנפשו של בנה. הוא פנה אל רוחמה בחיוך ואמר: את חפה מפשע. רשאית את לשוב אל ביתך, אך קודם עלייך להודות לשנינותו של החוקר, שלולא חושיו המפותחים, היתה מצליחה האשה הזאת להוליך שולל גם את בית- הדין.

                              

אחרי צאתו של השופט, התקרבה רוחמה אל הקצין החוקר ושאלה: כיצד אגמול  לך?

                              לא בעבור גמול פעלתי, אלא למען הצדק.

הדרך בה הוכחת את הצדק, מעשה חכמים...

הביטי, בא לי הרגע בו חשתי, כי סעידה הצליחה להטות את דעתם של השופט ושל הקהל לבכייתה ולאמינותה עקב היותה אשת המוכתר. ולרגע, כמו נעצמו עיני, ודמותו של נחמיה עלתה אל מולי וכמו הנחתה אותי כיצד להמשיך בחקירה. הוא באמת אהב אותך. בכל לבו.

 

רוחמה הרשתה לדמעותיה לפרוץ: איזה פיצוי יפצני כספו של אביו. האם הכסף ישיב את נחמיה לעולמי? האוכל להשיב את כבודי שנרמס?

אל תדברי בגנותך. הוא בא אלייך בכפייה. ואין בדעתי לדבר בו סרה, כי הוכיח הוא נכונותו לשאתך. כהו חייו על כך שאמו האכילה אותו בוסר, אך בכפייה בא הוא אלייך. אסור לך לשאת את האשמה על מצפונך. את חפה מכל חטא.

 

אין כעס בלבי עליו. מתייפחת אני על מותו ולא בשל חרפתי שנתגלתה היום. כאשר הזכרתי את כבודי הנרמס, לא חשבתי על מעשיו, כי מן הפעם השנייה שבא אלי, נתמסר לו גופי מכורח האהבה והרצון, ובטוחה אני, כי הסליחה היא מעם האלוהים ולא מאת הבריות. אינני מתייחסת לרוע לבם ולרכילותם. אני ניצבת זקופה בפני אלוהי, אך מה יכביר לי גורלי אכזריות יתרה, זאת לא אדע.

אל לך להתלונן. היום התרחש עבורך נס החיים!

 

אתה שוב צודק. ושוב מבקשת אני להודות לך בעבור הצלת חיי ובעבור טיפולך באבי.

להצלת חייך פעלתי מתוך אמונתי בחפותך ומהיות תפקידי חוקר. ובאביך טיפלה אמי, אשר האמינה כי אין לזנוח אדם במצוקתו. על כן, אין לך בעבור מה להגדיל תודתך. וכעת, בואי, אקח אותך אל אביך, לא התגעגעת אליו?

התגעגעתי, כן... גם אל נחמיה אני מתגעגעת. אל נחמיה שנלקח ממני בדמי שמחתי.

אנו קרבים אל הבית. אל תתני לאביך לחוש בעצבונך.

היא ניגבה דמעותיה בשולי שמלתה הדהויה.

 

אחרי שנפרדו מאמו של הקצין, הסיע הוא אותם ברכבו אל פחונם הלוהט. היא שוב הודתה לו על חוכמתו ועל הצלת חייה משקריה של סעידה. אביה נכנס לחדרו והתיישב על מיטתו. רוחמה ניגשה להכין לו מעט תה, בטרם תתפנה לקרצוף הפחון. ביד רועדת מזגה את הרותחים לכוסו, כי נזכרה בשקריה של אשת המוכתר. היא ניגשה אליו. הוא הביט בה, ולא הושיט ידו לקבל את כוס התה. היא קראה בשמו. הוא בהה בה מתוך חלל העצב, ולא הוסיף.

 

בכייתה נעצרה. דמעותיה יבשו. על מי עלי לבכות כעת, שאלה את החלל. את מותך עלי לבכות, או שמא את מותו של בעל אהבתי? זעקתה התמוטטה מיד בנופלה לרגלי אביה המת.

 

שבעת יגון ומרה ישבה 'שבעה', ונטלה על נפשה את האשמה על הסתלקותו של אביה. הקצין, ששמע על מות האב והגיע לנחם אותה, ניסה לשכנע כי לא בה האשם: אביך, עליו השלום, כעס על סעידה, אמו של אשרף. הוא נעצב, עד כי סירב להביא אל פיו ולו פת של לחם.

ניחומיו לא הועילו. רוחמה סירבה להתנחם. היא חשה שאין לה בעבור מי להתנחם, ובתחושה זו המשיכה את חייה, כשהיא עטוית יגון ואפילה.

 

בכל פעם, ששעת הערביים ירדה על עולמה, התכרבלה רוחמה בצל האבק המצטבר בפינות זכרונותיה מתחת לעץ הרימון. היא הפכה זאת למנהג. הימים חלפו מעליה, כאילו לא היו קיימים עבורה, וכמו לא היתה קיימת עבורם. גם זרעו של נחמיה לא נותר בה. הוא נמוג באבלה.

 

הקצין, שאף הוא עשה לעצמו מנהג לבקרה מפעם לפעם, הפציר בה לחשוב מעט על עצמה. הוא הזהיר: חייך יקמלו!

היא שלחה אליו מבט נטול חיים: אין בי השלמה לקיומי. אני מתעוררת וקמה אל השחר כחציר היבש, להישרף באש הכאב. אני יושבת חדלת אמונה ומתבוננת מבעד לקורי הדווי, עד שיורד הערב לשבור שערי-מתים בזעקתי לבוא בם. ועם מות הערב, ובעת תחיית הלילה, עולה יללתי ממיתרי גרוני הקרועים עד אובדן קולי. ואז אני נרדמת. ומתעוררת מחדש.

 

קשיחותו של הקצין התפוגגה למילותיה. עיניו העלו ברק דמעות ולא מצא הוא מילות נחמה, כי אחוזה היתה נשמתה לפרוח מצרות העולם הזה.

רוחמה פנתה אל אשנב חדלונה. הקצין עשה דרכו אל חייו.

 

השנים הזדקנו אל מול חייה. רוחמה המשיכה כמנהגה לרחף בין שחר לחצות. תושבי רחוב ה"יהוד" הסתלקו מן השכונה. משפחה רדפה אחר משפחה. רק רוחמה נותרה בדלת כאביה. וחמידה כבר לא באה בפתחה עם "חמין של רעב", כי זכתה היא, רוחמה, בכסף רב מהמוכתר, אך סרבה היא לעשות בו שימוש לצרכיה, ותרמה אותו למצוקת יתומים.

 

והימים - היו ימים שבין כפרות לכיפור, ורוחמה נשאה רגליה ובחובה תרנגולת נפשה, פרכסה בין חיים לזכרונות, בין עצב לפיסות שמחה החקוקים על חריצי מצחה הסדוק מכובד התלאות, אשר כולם כאחד שבו ועלו באותם ימים, ונוראים העינויים שהיכו על חטא השנים הרחוקות, אשר על דפנותיהן פסעה אותה רוחמה, אשה דקת-גוף ושבירה, בנסיון לכפר, אך בכל שנה, עת קרבו אותם ימים, הסתערו היסורים בקרבה.

 

בשעת ערביים אחת, כאשר מימשה הרגלה לרבוץ מתחת לעץ הרימון ולזעוק אל מתיה, לא עמדו לה רגליה לחזור אל פחונה. היא נותרה שרועה בתוך האבק. מי הגשם חבטו בעוצמתם על גופה. היא עצמה עיניה וראתה את נחמיה עומד מעליה ובידו כלי בדמוי פחית. הוא שפך את המים על גופה בכיוון חזה. היא נבהלה מן הקרירות. עמדה על רגליה ושאלה: מדוע עשית...

 

הוא חסם את פיה כבימים ההם. אחר כך פרש אליה כנפיו, ונשאה אל היכלו, אשר רכש בשכר חייו. אמה ואביה ציפו כשושבינים לקבלה בפתח. היא שמחה לקראתם. בפנים מלאי חיוכים באה אליהם. השכינה היתה לה לחופה.

 

בבוקר בא הקצין לבקרה. היא לא היתה בפחון והוא פסע לעבר עץ הרימון. כרע אליה לאחוז בידה. פעימותיה קפאו ונדם גופה. הוא הבחין בחיוך שעל פניה, ותהה על קנקן גורלה. בפחון, כאשר נשא את גופה אליו מפאת הגשם ועד לרגע קבורתה, נתקל בפתק המונח בקצה מיטתה: 'התואיל, אדוני הקצין, ללוותני אל מנוחתי?'

 

הקצין הביא אותה אל בית-קבורתה, ולא היה איתו איש, מלבד אמו ללוותה, כי בודדה היתה במותה, כבחייה הלאים. הוא חרת על מצבתה: 

...ורק חיוכה עוד עימה!

תגובות