Wonderwall

שלום, אני קירי, ואני מכור לרכילות. 'קירי, אנחנו אוהבים אותך', אומרים לי חבריי בכנס המכורים השבועי. יש אחד שמכור לזה שצובעים אותו, יש אחת שנהנית מכך שמקרצפים אותה, ויש גם כאלו שאוהבים שמתעלסים עליהם. אני חושב שאני הכי נורמלי מבין כולם כאן.

בכל פעם שאני חושב שנגמלתי מכל זה, אנשים מוכיחים לי ההפך. אחרי כל פגישה אני חושב שאני הכי חזק בעולם, ואף אחד לא יכול לשבור אותי, אבל האמת היא שיש בי המון סדקים קטנטנים שלאט לאט מתרחבים. אני שומע הכל, את הריבים המשפחתיים, רואה מה עושה מיכל בחדר שלה כשהיא לבד, ואף מריח את הנאדים שלה כשהיא אוכלת חומוס צנובר של חברה לא מוכרת.

לעולם לא אשכח יום אחד, בו מיכלי החליטה לגלות את מיניותה בפעם הראשונה. היא התפשטה לאט לאט בחדר, שיר סקסי של ג'יימס בראון התנגן ברקע, כל קוציי נעמדו להם! ברגע בו היא הכניסה את היד לתחתונים שלה, הרגשתי שאני מתקלף לאט לאט. הבניין רעד משום שעבר בי רטט. כשהיא גמרה, כמעט נפלתי עליה. חתלתולה היא. לו יכלתי הייתי מוציא יד מבטון, ממשש את כל כולה ומצמיד אותה אליי. מזמן לא היה לי סקס, מאז שנשכבתי באתר הבנייה עם אין ספור קירות צעירות וסקסיות מעליי. מאז, אני בודד.

בבוקר כלשהו החליטו בני הזוג כהן, לריב על כל דבר אפשרי. העירו אותי מוקדם, עוד לפני ציוצי הציפורים וקרקורי התרנגולים. איפה שמת את הסוכר? ולמה נחרת כל הלילה? ולא יכלת לתת לי לגמור לפניך? כמה תלונות, והכל בקול! פלא שמיכלי חשופה לדברי תועבה? ידעתי שריבים כאלו נגמרים בדרך כלל על קירוס, והמבט המבועת שלו אמר את הכל. לא הייתי מוכן כלל וכלל למה שקרה. הם חיכו שמיכלי תלך לבית הספר, בת 17 אחרי הכל, ונכנסו לחדר שלה! עצמתי את עיניי, לא רציתי לחוות את מה שעמד לקרות. הם התמזמזו ועשו את זה, עליי. כל דפיקה הרגשתי. כל הזיעה שלהם נמרחה עליי. חשתי מושפל.

החיים שלי המשיכו להדרדר לאחר מכן. מיכלי החליטה לצבוע את החדר בורוד, ואני נהפכתי לגיי בשניה אחת. קירוס לא הפסיק לצחוק עליי כששמע את זה. קירילינקו, הקיר של חדר הביטחון (רוסי, אחרי הכל), ממש נשפך על הרצפה. טוב נו, עמד על הרצפה. מאז שנהפכתי לורוד, נתלו עליי תמונות של דוגמנים, היי פייב, וגם החבר החדש של מיכלי. בקושי נשמתי, כמעט ולא ראיתי, למרות שלא היה ממש מה לראות, חוץ מהפעמים בהן מיכלי הביאה חברות והן השוו את החזה שלהן אחת עם השניה.

השמועות אומרות שהם עוברים דירה. הגיע הזמן, אני רק מקווה שיעברו לכאן סטודנטיות שוות. אחרת, אני מביים התאבדות.
גם לקיר יש עקרונות!