"התאום שלך מת" אמרה אמא ברגע שנכנסתי לחדר האמבטיה החשוך והצר.
אמא ישבה על מעקה האמבטיה , ידיה אוחזות בפניה ודמעות שוטפות את עיניה.
נתקפתי בהלה ולא ממש הבנתי מה היא אומרת לי.. "אמא אבל קובי שוכב במיטה לידי אני ראיתי אותו רק לפני רגע" אמא מרימה את עיניה לעברי ואומרת :" אבא, זה אבא שלך שמת, התאום שלך"
חזרתי למיטה כיסיתי את ראשי בשמיכה ובכיתי בכיתי בכיתי.
זה היה בלילה אחד קר וגשום. אחד מלילות דצמבר , בימים שעוד לא דברו בהם על החור שבאוזון ועל התחממות כדור הארץ.
נכנסתי למיטה כיסיתי עצמי בשמיכה עבה, בשמיכת קוץ ובשטיח הסרוג שהיה מונח דרך קבע על המיטה. לבשתי פיגמה חמה, גרביים מצמר עבות וכמובן כפפות. "כך אהיה מוגנת מן הצינה של הלילה" אמרתי לעצמי.
לא לקח זמן רב ושקעתי בשינה עמוקה. ראיתי את אבא ואותי הולכים יד ביד ברחוב. אבא גבוה בלונדיני עם עינים כחולות וחמות ואני קטנה עגלגלה עם עינים שחורות. בקצה הרחוב פגשנו את
האיש עם הביגעלאך עם השומשום ואבא קנה לי ולו ביגלה ושנינו הלכנו וכרסמנו וכרסמנו. כרסמתי כל כך חזק שנשכתי את הלשון והתעוררתי בבהלה.עדיין לא פקחתי את העינים
אבל הקשבתי כהרגלי לקולות הלילה. כמה אהבתי להקשיב לשקט של הלילה כשאני מתחת לשמיכה מוגנת ובטוחה.
פתע קלטו אזני קולות משונים, קולות כמו ממקום רחוק. צלילים עמומים. ניסיתי לזהות מהם
הקולות אבל לא עלה בידי.
דחפתי את הראש עמוק מתחת לשמיכה, מתחבאת מפני הקולות. סקרנותי גוברת עלי כשלפתע
אני מזהה את קולה של אמא מדבר בטלפון. הטלפון השחור עם החוגה הלבנה כזה טלפון ישן וכבד
שאמא ואבא קבלו מרשות הדאר בהזמנה מיוחדת לפני התור, כי אבא היה חולה.
"דר שור מר מלר מרגיש רע אבקשך לבוא" – שמעתי את אמא. אמא מזעיקה עזרה. "משהו לא טוב קורה" אני אומרת לעצמי ושומעת את שעולו הקשה של אבא מבעד לשמיכות.
אבא משתעל ומשתעל ואני מבקשת "שרק יפסק השעול הטורדני הזה כבר ושהכל יהיה בסדר"
אבא עוזב את ידי ואני ממשיכה ללכת . אני מגלגלת בלשוני את שאריות השומשום ובולעת בלי ללעוס את עיסת הביגלה שעוד נותרה בפי. אני חשה הקלה ובו בזמן מגלה שאבא רחק ממני מאד.
אני מסירה מעלי את השמיכות , לא לגמרי רק קצת עד החזה ואזני קולטות צלצול מחריש אוזניים."משהו מצלצל בדלת" אני מסכמת עם עצמי.
אמא נגשת ופותחת את הדלת. דר שור נכנס. בידו האחת מטריה שחורה ובידו השניה תיק שחור.
לגופו מעיל גשם דהוי והוא מנער מעליו את הטפות.
אני נשארת על מקומי מפחדת לקום מן המיטה. אני מכירה את דר שור זה הרופא של המשפחה שלי
שתפקידו לרפא את כל המחלות. "לא סתם מזמינים רופא באמצע הלילה" אני אומרת בקול רם כדי שגם קובי שישן במיטה שלידי ישמע ויתעורר.
בעודני עסוקה בעניני הרופא אני שומעת שהשעול הטורדני פסק. השקט שהיה בלילה הקודם ובזה שלפניו כשאבא חזר מבית החולים שב. חיוך נמרח על שפתי. "חזרי לישון " אני אומרת לעצמי
אני עוצמת עיניים וריח משכר של פרחים עולה באפי. "איזה ריח טוב יש לפרחים שאבא קיבל אתמול כששב הביתה איך לא שמתי לב קודם" אני לוחשת ומנסה להרדם.
הדלת שנפתחה קודם לכן נסגרת בקול חלוש. "דר שור הלך הביתה שלו " אני לוחשת לקובי.
קובי לא ממש שומע , ראשו עדיין מתחת לשמיכה. אני רוצה להגיד לו שהכל נגמר ושוב יש שקט אבל הוא מכסה ראשו בשמיכה ונעלם.
אני קמה מן המיטה והולכת לעשות פיפי. כבר התאפקתי זמן רב כי לא רציתי לצאת מן המיטה
ועכשיו כששקט אין שום דבר שמפריע לי. אני מסיטה את הוילון העבה שתלוי על מקל עגול עם טבעות עץ חומות הצידה. הוילון מפריד בין ההול לחדר האמבטיה ובית השמוש.
מכנסי הפיגמה שלי כבר כמעט למטה כשאני פוגשת בזוית העין את אמא ישובה על דופן האמבטיה.
היא שולחת אלי מבט רטוב ואומרת:"התאום שלך מת" אני פורצת בבכי ומרטיבה את מכנסי.
