כפות הרגליים של איתמר

אספר לכם סיפור, סיפור על איתמר.

לאיתמר הייתה בעיה.

היו לו כפות רגליים ע-נ-ק-יות!

אפילו אחותו יעל, שהייתה ילדה מנומסת וחמודה לכל הדעות

קראה: 'הצילו! ביגפוט!, ונמלטה מחשש,

פן ירמוס אותה בהליכתו המגושמת.

הילדים הצביעו עליו וצחקו: 'איזה כפות רגליים גדולות יש לך!'

ואף הוסיפו: 'אנחנו צוחקים עליך, מכיוון שאתה שונה מאיתנו!'

בינו לבין עצמו חשב איתמר, שזו סיבה לא כל כך מוצלחת לצחוק על מישהו,

רק מכיוון שהוא שונה. ובכלל, שאין סיבות טובות ללגלג ולהעליב אחרים.

ועם מחשבה כל כך נבונה אני מסכים בהחלט, וודאי גם אתם מסכימים,

קוראים יקרים שלי.

הלך איתמר עצוב, ומכיוון שהיה עצוב, ראשו היה מושפל ומביט בכפותיו.

'אני דווקא די מחבב את כפות רגליי הגדולות', חשב לעצמו איתמר.

'ראשית, לעולם אינני נופל

            'שנית, קל יותר לחטט כך בין אצבעות הרגליים

                        'ושלישית, אני חושב שהן גורמות לי להיראות מיוחד!'

'לו רק מצאתי מישהו, שחושב שאני מיוחד...'

הלך איתמר לבדו, עד שלפתע

ראה את דנית. דנית הרקדנית.

אז הלב של איתמר עשה משהו, שלרוב עושים לבבות של מבוגרים:

הוא החסיר פעימה.

'בוא ורקוד איתי!' קראה דנית וחייכה.

אך איתמר התבייש. 'לא כדאי לך', הוא ענה, 'יש לי כפות רגליים גדולות, וחוצמזה,

אני נורא מגושם'.

'אל תהיה טיפשון', חייכה דנית, 'אלמד אותך לרקוד, וכך, לא תהיה מגושם כל כך'.

תחילה, לימדה אותו לפסוע בעדינות.

לאחר מכן, לימדה אותו לחוג במעגל

ולבסוף, לימדה אותו לרקוד בזוג.

וכך יכלו לשחק יחדיו, ואפילו לרקוד יחדיו,

כל עוד הקפידה דנית לעמוד על כפות רגליו הגדולות של איתמר.

בסוף, לאיתמר עדיין היו כפות רגליים גדולות.

אבל כבר לא הייתה לו בעיה:

                                                הוא היה מאושר...

*ואם בכל זאת צחק לו איזה ילד,

  איתמר בעט בכוח באחוריו. וזה גם כאב נורא, מכיוון שאחרי הכל...

  היו לו כפות רגליים ע-נ-ק-יות!