לכתוב ללא מילים

הלוואי שאפשר היה לכתוב בלי מילים.

כי אז הרי היה לי הרבה יותר קל עכשיו.

הסיבה שבגללה אני ככה היא כל הדברים האלה ביחד. ההתאספות שלהם הזאת, זה שהם כולם קיבלו ביטוי באותו פרק זמן קצר,  של שעתיים-שלוש.

וכל זה עוד כמעט בלי הדאגות היומיומיות.

וואי, זה מטורף.

מה אני אעשה

ואז, במקום למצוא תשובה לשאלה חסרת הניקוד הזאת, מה שאני עושה הוא להתבלבל. לאבד את עצמי בדרך הכי גרועה – כמעט בלי הכרה. כשבחוץ הכל נראה כמעט אותו דבר. רק שלי אין מושג מה לעשות אם עצמי, גם אם יש לי מה לעשות ואני יודעת את זה.

תוך כדי הכתיבה אני מוצאת עוד דברים שהתנקזו, באותו פרק זמן.

מחר יהיה יום מאוד מוזר, מאוד מלחיץ, מאוד עמוס.

רק שיהיו לי את הכלים להתמודד עם זה. בעז"ה.

הלוואי שציור היה כלי תיעוד מספיק משמעותי בשבילי.

ממש כזה שיבוא וימלא את המקום בו נמצאת הכתיבה.

תיעוד מדויק, ספציפי, של מה שרציתי להגיד. או מה שאמרתי.

הלוואי שבכלל, הייתי יודעת לצייר טוב, ואז הייתי יכולה לבטא את ה'יצירתיות' הזאת שמדביקים לי, והיא באמת אמיתית, בעוד דרכים. קצת יותר פרקטיות אולי.

לא, לא באמת.

זה פשוט נראה לי לפעמים כלכך הרבה יותר קל, לגשת לדף, ובמקום למלא אותו במילים – למלא אותו בצבעים, שהשילוב שלהם ודרך העיצוב שלהם מבטאת את אותן מילים, בשפה קצת אחרת.

וואו. כנראה שזה טוב שזה ככה. ברור שזה טוב שזה ככה, אבל זה נהייה לי כלכך ברור פתאום.

הרי אם ידעתי לצייר טוב כמו שאני כלכך רוצה, המילים שלי,שמאיימות לפרוץ את הסכר הסגור כלכך – בשום דרך, לעולם - לא היו יוצאות.

אז אולי צריך דברים כאלה כדי להעריך את הכתיבה. גם אם על דרך השלילה.

ולמרות שהציור הוא שפה, והיא שפה אחרת, הכתיבה העצמה היא שפה.

שפה אחרת. שונה מכל מה שאנחנו מכירים.

והשפה הזאת היא תרבות. היא בנתה אותנו וממשיכה לבנות, כל הזמן.

והיא אולי התרבות האמיתית ביותר שאני מכירה.

כי היא בפנים.