אמצע החיים

אמצע החיים –כתב אלי פרץ

    "יום הולדת שמח". איחלו כל מכריי ובני ביתי.

    ואני מלא תהיות ואפשר לומר אפילו דכדוך על יום הולדתי השישים. לא יכולתי לחלוף על פני גיל משמעותי כל כך, בשוויון נפש , גיל שבחישוב מתמטי פשוט מגלים שאוטוטו אני חולף על פני אמצע החיים, כמובן, רק אם נתייחס לגיל מאה ועשרים כלגיל מובטח.  והתהיות החלו, האם אמצע או שיא? שממנו הדרך היחידה שנותרה לי הם סימניה של ירידה מטה, ומקווה שהירידה לא תתבטא בהידרדרות. ולמה זה אעלה בראשי הרהורים של הידרדרות דווקא ולא מצב בו הגיע עת לקטוף את הפירות ותנובת השדה של יגיע כפיים משישים שנות חיים? וכי זרעתי בימי חיי רוח ובשיא אקצור סופה? וכי 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש' נכאים בליבו? ומעיניים שוחקות ומלאות גיל יתגלו עיניים עצבות ונוגות. אלא , שרגליים יש ויש לתחושת הנכאים האופפת אותי, שבאותה שנה שבה מלאו לי שישים החליטה המשאבה, הקבועה בחזי, מעט לחרוק, ומסמל האהבה הממלא את הווייתה ברומנטיות, מלב אוהב הפכה לסתם משאבה המזרימה את נוזל החיים לכל חלקי הגוף. לא, זו לא המשאבה היא שנתקלקלה, אלא הצנרת, קוטרה נצטמצם. ולמשאבה לא נותר אלא להתאמץ כדי לבצע את תפקידה. ואני שעד עתה היה כושרי לשם דבר, בעיני עצמי כמובן, ויוכיחו טיולים למיטיבי לכת שהייתי גומא בחדווה. לפתע נעשה לי קשה לביצוע, נשימתי קצרה, וגם הליכה של חמש דקות, הותירתני חסר נשימה. ובמקום לרדת לעומקה של הבעיה , האשמתי את התזונה הלא נכונה, את העלייה במשקל,וכמובן את ההרגל המגונה לכלות את ריאותיי בעשן הסיגריות.

    למזלי נתגלתה הבעיה, אפשר לומר , בזמן, רגע לפני שלמשאבה תשו הכוחות, הגעתי למיון ושם נאמר שצריך להרחיב את קוטרם של צינור אחד או שניים. ואני כשרברב במקצועי, תהיתי אם לא כדאי להחליף את כל הצנרת.                

    הדבר נפל עליי כ 'רעם ביום בהיר' , בין רגע הפכתי מבריא לכל דבר , לנכא הכבול למחלה המוגדרת כמחלת לב ,מחלה לא קלה לכל הדעות, המחלקת את חיי לשני חלקים. לפני ואחרי. כל מה שהיה לפני, שייך כבר לעבר, עכשיו כל מעיניי נתונים לאחרי.

    מה יהיה, מה הלאה ? מצד אחד אני עדיין מרגיש צעיר, הרי זה רק אמצע החיים. מצד שני, עברתי טראומה לא קלה, גם פיזית וגם נפשית, הרי כשהשתחררתי מבית החולים הושיט לי הרופא מרשם ובו רשומים שישה סוגי כדורים שעליי להקפיד לקחת כל יום למשך כל חיי ומי שיגיד שזו לא טראומה נפשית, שיקום.