מוכן לקרב

אז מה אם באמת כך צריך לעשות כאשר רוצים לשירותים. כך צריך לעשות. כך עושים גם אחרים. הוא בועט בחתיכת לימון עבשה. היא נשמטת הצידה, נעמדת בפינה חשוכה, פינה שיש בה גם דבק סגול בשפופרת אטומה לרוח ולסערה. ואז מביט גבר הסיפור באישה מיוחדת שבתמונה ומחליט להניף את רגליו לעבר חדר הישיבה. והנה, בבואו לפתוח את הדלת מחוץ לכל תירוץ מופיע שוב בפתח מלפפון חמוץ, מונח, מוסתר היטב, ידוע לו שהוא רוצה להיכנס ובכל זאת עדיין מתעכב מעט, שם לב. "הו, מה יפה הוא". כך חושב ובפנים יושב, חושב, בעוד רגע יעשה את דרכו החוצה. שם ימתין לבוא הכאב.

כעבור כמה דקות נחלץ ממנו רובד עשיר במרקם מפתה ובכך מסתיים המעשה. הוא מחייך בשמחה. לפתע נשמעת דפיקה בדלת, בכזאת שעה, או אחרת. יש לו מצב רוח טוב והוא יוצא לפתוח בבקשה, שם ממתין אדם בעל ניצוץ של תקווה לקבל תרומה בעד כרטיס כחול, קרוע מבטו. נושם הוא ועמו בגדיו אשר לו. "שלום לך, תן ממון בבקשה, אם תוכל, הנה, תוכל בבקשה לשלם במטבע אחד או בשלושה. הכה בי בכספך המתוק ואצא מכאן אל השדרה.". איש זה מביט בו. "קח ממני מה שתרצה, ובוא שוב במהרה.". אחר כך מתפנה הזמן להרהורים "בוא, היכנס, התכבד, בוא, יש אצלי שלווה". הם רוצים לדעת עוד, פגישה זו אינה קצרה, אלא יש בה מילים שמוחלפות במשורה, כנגד זה עוברים המחוגים בין הדקות כמצטרפים לחוויה, מוטלים דברים על הארץ, שאר - דברים נחים על הרצפה, היא רצפה והיא רצופת - מעללים, מתפרצים מתוכה חדשות לבקרים, חדשות הרבה מצטברות עליה עם השנים.

"יש לי חבר אחד. שמו הוא זיו. הוא יכול לתרום לך עוד הרבה יותר ממני, אם תרצה. יש לי בשבילך גם מתנה, הנה.". כשהם נפרדים נדבק הקיר לתמונותיו והעלים בחוץ עומדים שטופי - זהב. הוא כבר מוכן לקרב.