פעם נסבו המריבות שלנו סביב סקס, אני רציתי באויר בים וביבשה והיא לא רצתה באש ובמים...
היום כשהתבגרנו, מהווה האוכל בעיקר את מוקד המחלוקת.
אשתי מעדיפה את המסעדות, אני שונא את העלויות של הארוחות שהיא אוהבת....
מכיוון שכך, התפצלנו.
אשתי נסעה למסעדה ואני כבשתי את המטבח.
כדי להשרות במטבח אווירה רומנטית, פתחתי את הרדיו ברשת ג' והדלקתי את חמשת הלהבות בכיריים על אש קטנה. טיגנתי מעט פרוסות בצל על המחבט בשביל הארומה...
תשדיר פרסומת מהרדיו הכריז ש"חומוס עושים באהבה", אבל מכיוון שמאסתי בחומוס, כיביתי את הרדיו...
פתחתי את המזווה ונברתי בחומרי הגלם של ארוחת המלכים אותה עמדתי להכין.
צנצנות ריבה עתיקות, שוקולד למריחה, קופסאות טונה במים ובשמן, אננס חתוך, מיקס פירות, לבבות דקל, סרדינים, צנצנות גפילטה, ממתקים, ממתקים, ממתקים וחטיפים למכביר...
את כל זה ראיתי עד שהבנתי שבבית הזה גרה אישה מדור שני של ניצולי שואה והמחסן הזה הוא משמורת לימים רעים... (יש גם מקפיא מיוחד בשביל לחם)
סגרתי בעדינות את המזווה ופניתי לארון הפרודוקטים.
לנגד עיני נגלו שורות שורות של מיכלי "טפרוור" המכילים את כל סוגי אבות המזון בצורת גרגרים בצבעים שונים. בזכות הסדר הנפלא והמדבקות הברורות, יכולתי להבדיל בין הסוכר והמלח למרות צבעם הזהה.
מה עושים עם גריסים? שאלתי את טוי וגוניור כלבלבי הננסים ונתתי להם חופן לטעימות. על פי סלידתם, הבנתי שלא זה מה שאני מחפש...
המשכתי לפשפש.
עדשים! שלוש שקיות של עדשים בצבעים שונים צצו לנגד עיני. קראתי את הוראות ההפעלה הכתובות על השקיות ולא הבנתי כלום.
המשכתי לפשפש.
מצאתי בורגול, קינואה, גרגרי חומוס, שעועית, קווקר, גרנולה וגרגרי אורז.
אובד עצות, החלטתי לאפות עוגה בימקום...
רגע אחרי חזרתי לאורז. "אורז זה משהו שאי אפשר לקלקל" שמעתי את אמי אומרת לאשתי בשיעור בישול ראשון...
זהו! אמרתי לעצמי בסיפוק. אבשל לעצמי מעדן על טהרת האורז.
בהפסקה מנהלתית, גלגלתי את קצוות גבותיי כלפי מעלה...
הוצאתי סיר מתוך המדיח ומזגתי לתוכו שלש כוסות. אחת מלאה באורז פרסי, שנייה מלאה אורז בלסמי ושלישית באורז מלא. שפכתי לסיר שלש כוסות מים והתחלתי לבחוש.
אחרי עשר דקות כאבה לי היד.
שלשת הצבעים של האורז שנועדו לקישוט דהו...
רגע אחרי, הבנתי שצריך להדליק את האש...
הדלקתי על להבה גדולה וכיסיתי במכסה. המכסה היה קצת קטן וטבע בסיר. בלית ברירה העברתי את כל התכולה לסיר שמתאים למכסה...
המים החלו לבעבע. נזכרתי בהוראות ההפעלה הכתובות על שקיות האורז ולא יכולתי להחליט על פי איזו מהן לפעול. גלגלתי שוב את הגבות והטלתי יהבי באינטואיציה.
בחשתי בהיסטריה עד שתכולת הסיר עלתה על גדותיה. הריח מצא חן בעיני. גם בעיני הכלבים.
העליתי את טוי וגוניור על השיש כדי שינקו את כל מה שגלש מהסיר. לפי קצב זלילתם, הבנתי שהאורז יצא "משו משו"...
בהמשך היה צורך לכבות את האש, לכסות את המכסה ולהמתין שבע דקות.
בזמן ההמתנה ערכתי את השולחן, פתחתי בקבוק יין ופרסתי כמה חתיכות נקניק סלמי על כל צרה שלא תבוא...
הטלפון צלצל.
"להביא לך סטיק בפיתה?" שאלה הגברת מהמסעדה...
"בשום אופן לא" צעקתי לשפופרת. אינני יכול לחכות עד שתחזרי...
פתחתי את הסיר בהנאה צרופה על תעוזתי והצצתי ביצירתי.
הגרגרים נעלמו! העיסה הבהירה התגבשה וקיבלה צורה של קרישה. הפכתי את הסיר על פיו ודפקתי עם המערוך על קרקעיתו בחוזקה.
גביש האורז השלם ירד כחתיכה אחת.
הטעם היה מחריד, אבל גבר כמוני לא ירים ידיים.
שדדתי קופסת שוקולד למריחה מהמזווה, התכתי את השוקולד במחבט ויצקתי את תכנו על "עוגת האורז"...
כששבה אשתי מהמסעדה, דאגתי שתמצא אותי משהק ומקנח בשארית היין ואת הכלבים מתלקקים בהנאה מהארוחה הדשנה.
סירקתי חזרה את הגבות והלכתי לקיים מצוות "שלפשטונדה"
בפעם הבאה אנסה משהו מעדשים...
