צבעונים מאמסטרדם - חלק 2

שבועיים ימים המתין אבנר מזור לשיחת טלפון המיוחלת. בכל אותה עת לא פסק להרהר בפגישה האקראית. הדמיון המפתיע שבינה לבין נעמה זהבי אהבתו משכבר הימים, לא נתנה לו מנוח. הוא היה חסר מנוחה, אבל חש כי הפגישה הזו, החזירה אותו אל הימים  של האהבה הראשונה, אהבת נעוריו,  שברבות הימים, ניסה כל כך להדחיק ולכלוא בעמקי ליבו.
ההמתנה הייתה בחזקת עינוי נפש, הימים חלפו בעצלתיים, אבנר לא היה מרוכז בעבודתו, הוא לא הצליח להשלים  נושאים שעמדו לפתחו.  מנהל המוזיאון אף קרא לו ושאל לשלומו, התעניין אם הכול בסדר אצלו. אבנר הבטיח לו כי הכול בסדר, אמר כי הוא טרוד באיזה עניין, שלבטח יבוא על פתרונו בימים הקרובים. המנהל שחיבב את אבנר מאד, הוציא ממנו הבטחה כי יפנה אליו בכל עת
שירגיש צורך או יהיה זקוק לעזרה.
לאחר פגישתו עם המנהל התעשת וחזר לשגרת יומו, אבל רשמי הפגישה עם נועה הבזיקו במוחו לעיתים קרובות. הוא תהה מדוע אין היא מתקשרת אליו, הצטער  על שלא לקח את מספר הטלפון שלה.
לאחר שבוע הגיע למסקנה, כי אין טעם להמתין לטלפון ממנה, המפגש הכול כך מקרי מת כנראה באותה מהירות בו הוא נולד,היא הייתה אפיזודה חולפת ככוכב שביט בשמי חייו המאכזבים.
היו רגעים בהם חשב לנסות ולאתר אותה, הרי ידע היכן היא לומדת, והפקולטה לא הייתה זרה לו אבל לאחר מחשבה החליט לוותר, 'אם היא לא התקשרה, סימן שאיננה מעוניינת להמשיך בקשר, אני לא אהיה לה לטורח' חשב בעצב.
מדי פעם הרהר בינו לבינו על כשלון חייו הרומנטיים. אהבתו הכבירה לנעמה בשנות נעוריו השפיעה על שנות התבגרותו על והמשך חייו. אופיו וביטחונו העצמי התגבשו ועוצבו בעת שרותו הצבאי. נעמה נעלמה מחייו מיד לאחר התיכון, הוא לא הצליח לאתר אותה. לכן הרגיש חופשי להפנות את תשומת ליבו למין הנשי כיאה לגבר צעיר. למרות שהיה נעים מראה ומשך את תשומת ליבן של נשים, לא הצליח למסד קשר אמיתי ומתמשך עם אף אחת מחברותיו.
 אהבתו הראשונה לנעמה הייתה בעוכריו. הוא חיפש את דמותה בכל אחת מהבנות איתן התרועע. הרדיפה הבלתי הגיונית אחר דמותה של נעמה הייתה כעין אובססיה. למרות שניסה בכל יכולתו להדחיקה ולכלוא אותה בנבכי זיכרונו המודחק, לא עלה הדבר בידו והיא הייתה שבה ועולה מדיפה ענוגי  אהבה. הוא בנה סביב דמותה עולם פנימי שלו, עולם מלא עלילות דמיון, סיפורי גבורה, סיפורים עטורי רומנטיקה, מתאר את החיפושים אחריה,כיצד הוא מוצא אותה ומממש את אהבתו הגדולה אליה.

      ***

זיכרון הפגישה שלה עם אבנר בתחנת האוטובוס פרח מזיכרונה של נועה כשעתיים אחר שעלתה לאוטובוס בדרכה לאוניברסיטה. את כרטיס הביקור שנתן לה הטמינה עמוק בתיקה יחד עם מאות החפצים הקטנים והמיותרים שנשאה עימה. בתחילה חשבה להשליך את כרטיס הביקור, אבל ברגע האחרון הטמינה אותו בארנקה, 'אולי אזדקק לו אי פעם,' גלגלה במחשבתה , 'הרי יש לנו עניין משותף, אומנות מודרנית'.
לקראת ערב כשחזרה לביתה - דירה שכורה בת שלושה חדרים בבניין רב קומות, שכחה לחלוטין ממפגש הבוקר. כשנכנסה ציפה לה אמיר חברה  ושותפה לחיים. כשראתה אותו קרבה אליו ונשקה את שפתותיו בערגה רבה
" התגעגעתי אליך נורא, המחשבות עליך היו בחזקת הטרדה מינית שנמשכה לאורך כל היום," חייכה אליו בחיוך מתגרה .אמיר חיבק אותה בלהט, הוא היה גבר בשנות השלושים לחייו, פניו השזופות והיפות, שער ראשו שחור ומטולטל, עיניו בהירות בצבעי ירוק אפור. לגופו לבש מכנסים קצרים והדוקים שהבליטו היטב את חמוקיו הגבריים.
בלי לומר דבר חיבק אותה אמיר והצמידה אל גופו ונשק לה שוב ושוב, פורק את צפייתו הממושכת על שפתיה האדומות.
"טוב, בסדר, אני מבינה שאתה מתגעגע אלי," חייכה אליו וליטפה את שערותיו הסבוכות.
"הכנתי ארוחת ערב פשוטה כזו עם הרבה ירקות, חשבתי שתהיי רעבה כשתחזרי."
"הו, יופי , נהדר אני באמת רעבה, איך עבר עליך היום?" שאלה כשהיא מניחה את תיקה ופושטת את מעילה. אמיר עקב אחר תנועותיה מבטו היה רך, ספוג ברגשות עמוקים וחיוך אוהב התפשט על פניו
" ישנתי כמעט כל היום , התורנות הלילית בחדר המיון הכירורגי ינקה ממני את שארית כוחותיי, מזל שהיה לי היום יום חופשי, איך עבר עליך היום הסגרירי והקר?."
" יום שיגרתי לחלוטין, שום מאורע יוצא דופן... למעט אולי  פגישה אקראית בבוקר, היה שם אדם במחצית שנות הארבעים, שהפשיט אותי במבטו כשהגעתי לתחנה, היה לו מבט מוזר, כאילו הכיר אותי מהעבר... אל תסתכל עלי ככה, לא, לא פחדתי , הוא נראה אדם הגון, מיושב, דעתן, הוא עובד במוזיאון באגף לאומנות פלסטית , הוא אפילו נתן לי את כרטיס הביקור שלו. בעצם האווירה הייתה נינוחה, לא הרגשתי מאוימת, רק המבט שלו היה מוזר, לא הצלחתי לרדת לשורש העניין," היא הביטה באמיר בעוד מבטה נישא באוויר מנסה להיזכר במבטו של הזר, רוצה להבין את אשר ראתה. בעודה תוהה, הניפה את ידה מול פניה במין תנועת ביטול כאומרת " מילא, לא הצלחתי להבין, ממילא זה לא כל כך חשוב."   

***

אבנר היה טרוד בהכנת  אולם התצוגות של המוזיאון לקראת תערוכת ציורים של ציירים מהזרם האקספרסיוניסטי, כאשר הטלפון צלצל וקול אישה נעים ומתנגן נשמע באפרכסת,
"שלום, מדברת נועה זמיר, אוכל לשוחח עם אבנר מזור." הפניה הייתה מנומסת , ומשכה מייד את תשומת ליבו של אבנר.
"אבנר מזור מדבר, עם מי יש לי הכבוד?" שאל מנסה להיזכר בקולה של הדוברת.
"הצגתי את עצמי," נזפה בו בעדינות מרובה " שמי נועה מזור, נפגשנו לפני כשבועיים או שלושה בתחנת האוטובוס, אתה נתת לי את כרטיס הביקור שלך." חץ זיכרון המפגש עם בת דמותה של נעמה זהבי חלף בתודעתו, הוא נדרך כולו ופלט בשקט כאומר לעצמו, " כן בהחלט אני זוכר, נעמה זהבי," אמר בקול שקט בעל גוונים רכים, כאילו יד נעלמה סכה את מיתריו בקרם סיכה.
"במה אוכל לעזור לך?" דיבורו היה דרוך בתקווה סמויה לפגשה שוב. הוא נזכר כי כמעט איבד תיקווה לפוגשה שוב, השיחה הפתאומית הפיחה בו רוח  חדשה, תקוות חדשות.
" קראתי בעיתון שאתם במוזיאון עומדים בפני פתיחת תערוכת ציירים מהזרם האקספרסיוניסטי. קראתי שאתה תהייה אוצר התערוכה. מאחר ועלי  להגיש עבודה סיכום סמינריונית על הציירים השייכים לזרם הזה והביטוי האומנותי שנתנו ליצירותיהם, חשבתי שיהיה מעניין לפגוש אותך ולשמוע ממומחה כמוך על הציירים האקספרסיוניסטים ".

האפשרות שיפגוש אותה שוב הפיחה בו תקוות סמויות עורו התחדד, לפתע נעשה דרוך לכל מוצא פיו שקל כל מילה, חשש שיאבד אותה שוב.
"בהחלט אשמח לפגוש אותך," השיב לה כממהר לקבוע עובדות שמהן לא תוכל לסגת. "אני יכול לפגוש אותך אפילו מחר, אם זה נוח מבחינתך."
"אני חושבת שמחר, החל משעה עשר עשוי להתאים."
"אם כך קבענו," פסק כקובע עובדה,  " אני מניח שאת יודעת להיכן להגיע, בכל מקרה כשתגיעי תצייני לפני השוער שנקבעה לך פגישה עם אבנר מזור, זה עשוי להקל עליך את הבירוקרטיה."
"סיכמנו מחר בעשר אני אצלך." חזרה אחרי וסיימה את השיחה.

מאותו הרגע ועד למחרת יום הפגישה מצב רוחו של אבנר הרקיע שחקים, הוא הפך להיות חייכן ומתרצה, הגיב בחיוב ואדיבות על כל פנייה. חבריו לעבודה שהיו מורגלים לכללי התנהגות קפדניים "פרוסיים" במהותם, הופתעו מהנינוחות שהפגין, נראה היה להם כי אבנר הפך למישהו אחר, שונה וחביב. מצב הרוח המרומם שאפף אותו גרם לו לגלוש לסוג מסוים של אופוריה. הוא היה משוכנע שהפגישה עם נעמה... סליחה עם נועה תהייה נקודת מפנה ביחסיהם. הוא הרגיש כי פגישתם הלימודית תגלוש לכיוון החוויה הרומנטית אליה ערג מעל מחצית משנות חייו.

 2***

הפגישה עם נועה הייתה חוויה יוצאת דופן מבחינתו של אבנר. נעה הגיעה בדיוק בשעה היעודה. הוא הבחין בה בבואה, אישה יפיפייה, דקת גזרה, לבושה בטוב טעם קרבה אליו בצעדי קליל, כמעין ריקוד. הוא התבונן בה באהבה רבה, בוחן את הליכתה, כל ניתור של גופה, גרם לו לפעימת לב. אבנר מיהר אליה כל כך רצה לחבקה, אבל נכנע לכללי הנימוס הוא הושיט את ידו ובירך אותה בשלום. היא חייכה אליו חיוך רחב חושפת את שיניה הצחורות.
"נעים לפוגשך שנית," אמרה והשיטה לו את ידה. "צר לי שלא החזרתי לך צלצול קודם לכן, אבל הייתי טרודה מאד אתה הרי יודע מה נדרש לעשות בעיצומם של הלימודים," בדברה הניפה את ידה אל שערה, ספק מחליקה ספק ממקמת תלתל מרדני.
אבנר ניצב לפניה בוהה בה במבט חולמני, מפליג על סיפון ספינת זיכרונותיו אל עברו הרחוק. נועה  חשה לא בנוח ממבטו, זה קרה לה בעבר..
"מדוע אתה מביט בי במבט כזה, אני  חשה נבוכה מהמבט הזה," פנתה אליו ישירות מתוך כוונה לנטרל באופן מיידי כוונות לא רצויות.   
"אני ממש מתנצל, ומאד מצטער לא התכוונתי להביך אותך, אבל להתנהגותי זו יש נגיעה אל עברי הרחוק שיש בה כדי להצדיק במעט את האופן שהבטתי בך."
תשובתו של אבנר עורר בה זיק של סקרנות. יתכן ובנסיבות אחרות הייתה מנווטת אותו לספר את סיפורו, אבל עכשיו הייתה מעוניינת בידיעותיו יותר מאשר בעברו. אבנר התעשת חייך אליה כמבקש את סליחתה אחז בזרועה והוביל אותה אל האגף לאמנות לתערוכת הציירים האקספרסיוניסטים. בעודו מוליך אותה במסדרונות אל אולם התצוגה, החל בהרצאתו.
"האקספרסיוניזם הוא זרם באומנות המעמיד את היוצר במרכז היצירה הלקוחה מתוך הווייתו  וראייתו הפנימית. הזרם הזה התקיים בציור בספרות ובענפי אומנות שונים. זרם האומנת רווח בעיקר בארצות בעלות תרבות גרמנית..."
 הוא דיבר בשטף בצורה רהוטה, יורה עובדות שלא הכירה, מציג דוגמאות וסיפורים פיקנטיים מחייהם של הציירים שאהב. הוא ריתק אותה בדיבורו ובידיעותיו. כשהתעכב ליד כל אחת מהתמונות, סיפר את סיפורה ידע לספר על חוויותיו של האומן היוצר, מה היו מניעיו, מה דרבן אותה לציור זה, מה היה מצבו, רגשותיו הרומנטיים, הוא טבל את דבריו בפרטים אשר הפכו הרצאה משעממת וכבדה לפרקי חיים מרתקים.

שעתיים תמימות בילתה נועה במחיצתו של אבנר שואבת עובדות וידע לעבודתה. היא חשה רגשות מעורבים במחיצתו. מחד הייתה מרותקת לאופן בה הציג את האומנות בה התמחה, מאופן דיבורו השוטף והמסקרן, מאידך חשה לא נוח במיוחד כאשר היה מגניב מבטים ומביט בה בדרכוה מסוימת, דרך ששידרה תשוקה ומיניות. השעתיים חלפו ביעף והם היו לקראת סוף הסיור, כאשר אבנר הציע לה להתלוות לקפיטריה לשתות עימו קפה עם "תופינים" כפי שכינה את עוגת השמרים המגולגלת. נועה חככה בדעתה, היא חששה ששתיית קפה בקפיטריה, עשויה לגלוש ממפגש רשמי בענייני אומנות, למשהו אישי, מצב שלא הייתה מעוניינת להמשיך. אולם סירוב להזמנתו היה בו משום חוסר נימוס שבהחלט לא היה בכוונתה להפגין.

היא נעתרה לבקשתו והצטרפה אליו להפסקת קפה בקפיטריה, בהחליטה שבמקרה ויזמין אותה לארוחת צהרים היא תסרב לו  בנימוס.
אבנר התנהג כאביר מנומס. הוא נעתר לכל בקשה שלה, לא כפה עצמו עליה בשום דרך, הוא הגיש לה במו ידיו קפה מוקצף. כך היו ישובים ובוחשים את הקפה. אבנר בחש את הקפה  משמיע קול שקשוק בעת בו הייתה הכפית מקישה על דפנות הספל. הצליל  הפריע לנועה, היא הניחה את ידה על ידו של אבנר כמבקשת להפסיק. אבנר הפסיק את הבחישה, לב משורטט בגוון חום הופיע על פני הקצף. אבנר הביט בסמל המצטייר ונרעד, היה זה בגלל סמל הלב שהופיע, או שמא מגע ידה העדין של נועה.

נועה הבינה שמגע ידה הרחיק לכת מעבר למה שרצתה. היא חששה ממהלך שיתפרש באופן מוטעה  אבנר אינו גבר חלומותיה, לא היו לה כל כוונות רומנטיות לגביו. היא אהבה בכל מאודה את אמיר שלה, הרופא המתמחה יפה התואר, העדין והמתחשב, היא חייכה כאשר הפליגה בדמיונה אל אמיר, בפרץ של זיכרון רכוב על הבזק של זמן, היא חשה בגופו השרירי והחמים, אשר עטף אותה באהבה רבה אתמול בערב.        

"ברצוני להודות לך על הסיור  המודרך הנפלא  וההרצאה המאלפת. התרשמתי עמוקות מרמת הידע שהצגת , אתה ממש אנציקלופדיה מהלכת לתולדות האומנות, הצגת את הנושאים באופן מרתק, אני חייבת להודות שהייתי מרותקת להסברים והפרשנויות שנתת. אני חושבת שאתה יכול להיות מרצה כביר בחוג לאומנות." נועה הביעה את התרשמותה בצורה חמה. בקולה לא ניכרה כל נימת חנופה, דבריה היו כנים, נאמרים מהלב.
"אני מודה לך מאד על הזמן שהקדשת לי," המשיכה ואמרה " יתכן ואני אנצל את טוב ליבך לסיור מודרך נוסף."
"אני אעמוד לרשותך בכל עת"., השיב לה אבנר "העונג כולו שלי, עסקתי במשך שעתיים בדבר האהוב עלי ביותר והוא להעביר מידיעותיי אליך, מה עוד שחברתך נעמה לי מאד. אני חייב להתוודות לפניך," המשיך בדבריו תוך שהוא מקנח את קצות פיו מהקצף שנותר ," מראה פניך החזיר אותי לאחור חצי יובל שנים, אל דמות נעורים בלתי נשכחת."
 בדברו מיקד את מבטו בעיניה, מבט חודר מחפש, מפשפש בנבכי נפשה מותיר אותה נבוכה, בתחושה שהיא גלויה ובלתי מוגנת.
"מי היא אותה דמות בלתי נשכחת שאתה מעריץ כל הרבה שנים?" שאלה נועה כשהיא מעבירה את ידה על שערה והודפת לאחור את קצוות שערה.
" זאת אהבתי הראשונה, נערה שצרבה את דמותה בליבי, קעקוע שלא הצלחתי להסיר עד היום, והדבר ביפה ביותר בסיפור כי בינך לבין אותה נערה יש דמיון מופלא עד כי נדמה היה לי שאת היא הנערה מעברי." אבנר הושיט את ידו ואחז בכף ידו בעדינות רבה, רוצה להמחיש את דבריו, אולי ליהנות מדקה של מגע אינטימי.
"אני מבטיחה לך שאני, אינני אותה נערה שאהבת," השיבה נועה תוך משיכת ידה לאחור. תחושה של חוסר נוחות פשטה בה, היא רצתה להימנע מכל ביטוי של רגשנות או קשר אינטימי אחר. יתכן וחיבבה אותו, כאדם כאיש אשכולות טעון ידע, כמארח, אבל כל הוויתה הרגשית הייתה נתונה לאמיר, הגבר האחד שכבש את עולמה. בצורה מוכנית משכה את ידיה, פתחה את תיקה והחלה מפשפשת בקרביו כמחפשת דבר מה.
אבנר המתין מעט עד שהשיבה לו את תשומת ליבה אליו ואל  סיפורו. הוא סיפר בתמצית את סיפור חייו, הוא סיפר על אהבותיו הנכזבות, על החיפוש המתמיד אחר בת דמותה של נועה.

מחשבותיה של נועה נדדו הרחק מהקפיטריה בה ישבה, היא נזכרה באמיר, בעיניו היפות והעמוקות, באפו החד, בשפתיו האדמדמות, החמימות כל כך כאשר היה נושק את גופה הערום. פניה הסמיקו מעט, היא חשה חמימות אופפת אותה, היא עצמה את עיניה, תחושה של עונג הציפה אותה.
אבנר הבחין בתגובתה הוא ראה א הלהט שבפניה , את המבט המזוגג והחולמני שהציף את עיניה. הוא תהה האם זו תגובה לסיפורו, הוא ניסה לאמוד את עומק ההשפעה של דבריו.
נועה חזרה לעצמה, שבה לעולם המציאות, פעמוני אזעקה ניעורו במוחה,'אני חייבת לסגת,' חשבה.
'אני חייבת להעביר את נושא השיחה למקום אחר.'
"האם אתה יכול לסכם בקצרה מה הוא הזרם האקספרסיוניסטי ומי מכלל הציירים אתה אוהב במיוחד?" ירתה נועה לפתע שאלה רחוקה מאופייה הקודם של השיחה, במטרה לפוגג את האווירה שנוצרה, וקיבלה צביון אישי  מדי לטעמה.
אבנר הופתע לרגע, הוא קטע את שטף דיבורו, הצמיד את כפות ידיו וקירבם אל פיו כמהרהר,
"אני מתנצל נועה, נסחפתי קצת למחוזות רחוקים, אסור היה לי להלעיט אותך בסיפור חיי."
"אינך צריך להתנצל, אני מבינה אותך, אני מבינה מהי חווית האהבה שעברת," השיבה לו מנסה לרכך את החדות הגסה בה קטעה את רצף סיפורו.
" אין בכוונתי לחזור שוב על ההסברים על הזרמים באומנות, ברצוני להציג בפניך את האני מאמין שלי לגבי האומנות היוצרת. לטעמי כל אדם ניחן בכישרון אומנותי, אבל יש כאלה המביאים את האמנות לכל מיצוי ויש כאלה שלא, כלומר יש אמן שאני מגדיר כאמן יוצר ואמן שאינו יוצר." אבנר השתהה לרגע ואז המשיך במשנתו הסדורה.
" כפי שאמרתי, בכל אדם קיים אמן הטבוע בנפשו, אם כדי לייצור או כדי ליהנות מיצירתם של אחרים. מי הוא האמן היוצר ברור לנו ונהיר, את תוצאות אמנתו אנו רואים בציור, פיסול, מוסיקה, ספרות שירה ועוד.  הוא מבטא את האני הפנימי בקול ובשפה השיכים אך ורק לו, על פיהם הוא נוהג בדרכו האומנותית. באמצעות האני הפנימי הוא קורא את העולם הסובב אותו ומביא את יצירתו אל אויר העולם טבול  במכחולו האישי בצבעים אותם ערבב ומהל האני האמיתי באור הפנימי .
האמן שאינו יוצר הוא למעשה האמן השופט, הוא חווה את היצירה ובקולו הפנימי הוא שופט את יצירות של האמן היוצר. השפיטה שלו אמורה להיעשות על פי המתווים של קולו הפנימי והאמת הפנימית שלו.  בהרבה מקרים כך זה אכן נעשה, אבל  לצערי יש גם מקרים והם לא מעטים בהם מוחלף האני הפנימי באני האינטרסנטי , האני בעל קול פנימי מזויף, אז בורא האמן הלא יוצר את יצירתו הפגומה והמזויפת אשר מציפה אותנו בזבל אינטלקטואלי."