נולד לי סיפור.....

                                                     הקדמה שהיא גם דרך חיים

לפעמים נקרים על דרכנו אנשים ואירועים שמשאירים את חותמם בנו עד כדי שינוי אורחות חיים, או גישה אחרת בהתנהגותנו.

כשהייתי בת 3 הופיעה לגן ילדה, תימנייה עם עור שחום, שיער סתור, בגדים ישנים, ואני קפצתי ואמרתי: "לא נשחק איתך, את מלוכלכת".

ה"מלכה" של הגן, שהייתה מהבוגרים, ענתה לי בהתרסה: "איתך לא נשחק", וכולם עשו עליי חרם למס' ימים ארוכים....ומאז ועד היום ההתנשאות ממני והלאה.

                                     יוחנן ( שם אמיתי )( הסיפור קצת שונה )

הוא נכנס בצעד מהסס אל חדר המיון הקטן, במרכז אחת הערים הצפוניות, גורר את רגליו על הרצפה, מכנסיו גדולים עליו בכמה מספרים, תלויים ונתמכים רק בעזרת החגורה הבלויה שנצמדה אליהם.

שולי מכנסיו היו מקופלים ברישול, ונחו ברפיון על נעליו. חולצתו, שידעה ימים טובים יותר, עם כתמי אוכל עליה, ונראה שלא עבר עליה כביסה כבר שבועות,  היתה תחובה לתוך מכנסיו, אך מס' כפתורים תחתונים היו פרומים ושובל חולצתו מצד אחד יצא אל מחוץ למכנסיו.

ידו הייתה מונחת בשיפולי בטנו, רועדת .

"אילנה".... "כואב לי בטן", אמר הוא לאחות , כשהמילים יוצאות מפיו בעגה פרסית.

היא הסתכלה עליו. היא הכירה אותו. זו לא הפעם הראשונה שהגיע במשמרת שלה עם אותה תלונה.

 תמיד הגיע לבוש באותם בגדים. לפעמים בחורף היה תלוי עליו גם מעיל ישן.

הרופאים בקופח' כבר נואשו מלטפל בו. הרופאים במיון כבר  לא התייחסו. לא היה פתרון לבעייתו, מלבד העובדה שחי לבד, בניו לא לצידו..

היא תהתה האם השרות הסוציאלי לא עוזר. לימים שמעה שניסו, ללא הצלחה. בעיות עם המשפחה.

היא ריחמה עליו. היה מאד מבוגר. נראה לה זקן.  לא ידע לומר את  גילו המדויק.  אף פעם לא בא עם תעודת זהות.

תמיד בא בשעה דומה. סביב שקיעת השמש. היא תמיד בירכה ששעות אלה קופת חולים הייתה עדיין פתוחה, אז המיון עוד לא התמלא. וידעה שיהיה לה זמן עבורו.

תמיד בא עם אותה תלונה : "אילנה.... כואב לי בטן..."

תמיד  ידעה שאין מה לעזור לו.

אז תמיד הציעה כוס תה, ישבה לידו, דובבה אותו, ליטפה לו את היד.

ותמיד זה עבד. עד המשמרת הבאה. או עד היום הבא. שמעה גם מאחיות אחרות.

באותו היום היא התבוננה.לא רק הסתכלה. הוא  לא נראה לה כתמול שלשום.

"אילנה.... כואב לי בטן..." חזר על תלונתו. אבל הוא דיבר במילים קטועות, מנסה להסדיר את נשימתו.

אגלי זיעה נראו על מצחו, ועור פניו היה חיוור.

היא נפנתה אליו מייד, עוזרת ומוליכה אותו אל אחת המיטות , אותה מיטה עם כל המכשירים סביבה, מיטת ההחייאה. קולות נשימתו נשמעו למרחוק, והיא ידעה שאם לא תפעל מהר, הוא ימות לידה.

תוך כדי שהיא עוזרת לו לעלות על השרפרף ולהתרומם למיטה, תוך כדי שהוא ממשיך במנטרה של כאבי הבטן, היא דיברה אליו ברכות: " יוחנן, אני יודעת שכואבת לך הבטן, אבל כרגע אתה לא נושם טוב, וצריך לעזור לך באמת..."

כשהיה על המיטה, רצה החוצה ובקול שקט אך סמכותי ביקשה מתורנית המוקד, שחייכה לעומתה בהבנה, כאומרת: 'הוא שוב פעם פה, להכין כוס תה?' ,  לקרוא דחוף לפראמדיק  ולרופא , כי זה כמעט החייאה.

כשהגיעו, הטיפול בבצקת הריאות נעשה במיומנות ובמהירות.

היא הרכיבה עירוי, הרופא והפראמדיק הזריקו תרופות.

היא החליפה לו בגדים, הם כתבו את המכתבים.

הוא היה צריך להתאשפז.

מבטה ליווה אותו כשהעלו אותו על האמבולנס לבית החולים.

הוא ביקש שתודיע לבניו.

היא לא יכולה הייתה להפסיק לחשוב שהסוף היה יכול להיות אחר, אם היא הייתה מבטלת את כניסתו למיון, מבקשת ממנו ללכת, לא מתייחסת.... בבחינת " זאב , זאב...".

כל הזכויות שמורות......אבל זה ברור מאליו.