זה הכל מתקזז לזה

הגיגים

אז עשיתי קצת חושבין עם עצמי, והגעתי למסקנה שהריק הנוראי הזה שאני מרגיש בתוכי כבר הרבה זמן, זה בעצם הכל מתקזז לדבר הבא:

טוב אז יש את האמונה הזו שכשתינוק נולד, יש לו כבר את כל הידע והתובנות של החיים

ואז אלוהים שולח את אחד המלאכים שלו שייתן לתינוק מכה קטנה בין האף לפה

ובעצם על ידי כך, כל המידע ימחק במחי יד מהזיכרון, כאילו לעולם לא היה ולא נברא.

אז התחלתי להתבאס שכאילו, אתם קולטים שיש את הפריוילגיה הזו רק פעם אחת בחיים- שהיא למעשה גם הפעם הראשונה שאתה יוצא אליהם.

זה דבר שאני מוצא לגמרי מגוחך כי כאילו, יהיו לך עוד כל כך הרבה מצבים בהמשך חייך שממש תזדקק לחוסר מודעות הזו, מצבים בהם היית נותן הכל על מנת לא לדעת, לא להבין, לא להצטרך להתמודד, לשחק אותה "ראש קטן" וללכת לישון.

ואני חושב גם שאם בימים אלו הכל כבר במילא וירטואלי אז בהנחה שאנחנו הרי בלאו הכי פסיעה אחת מלהיות רובוטים, למה אנחנו לא יכולים לקבל כפתור כזה של ריסט שיפעיל לנו את כל המוח מחדש?

אז אוקי בסדר, אולי לא שנשכח את כל מה שלמדנו, כי בכל זאת החיים חושפים אותך מידי פעם לכמה פיסות קטנות של הנאה פה ושם- אוקי, אבל מה לגבי השיעורים האחרים של אוניברסטת החיים?

מה אם אלו שגורמים רק סבל, יגון, תוגה ותסכול עמוק?

למה הדרך היחידה להיפטר משובל התופת הזה היא לצאת החוצה ולהתמודד?, מי החליט שהטיפול בבעיות שלנו חייב להתחיל מהשורש?, למה אי אפשר לזהות את הסימפטום ופשוט למצוא איזה משכך כאבים או משהו כזה?

למה הבחירה באקט ה"הירואי" כביכול תמיד תיחשב כ: "הדבר הנכון לעשות"?

הרי לא סתם פעמים רבות נאמר על גיבורים שהם מטורפים או טיפשים, אני אומר לכם, יש איזשהו

קו שני שם שמחבר בין הסופרלטיבים האלה.

אז למה זה תמיד נשמע כל כך יפה לומר: "בריחה היא אף פעם לא הפתרון?"

וכן, בלתת לפחדים לנווט לנו את החיים, בהחלט נגזלת מאתנו ההזדמנות לחיות את הרגע, או ללמוד לאהוב ולהעריך את עצם הקיום.

אבל כפיצוי, הפחדים מעניקים גם דבר יפיפה אחר שנקרא: "שלוות נפש".

זו אחרי הכל שותפות, וככה זה עובד, יש הקרבות מסוימות, אבל אתה גם מקבל מענקים בתמורה.

ולכן, מי קבע שרק ע"י התמודדות מוצאים את הנתיב שיוביל לאושר?

ובכלל, האם "אושר" זה יעד שכולם חייבים לשאוף אליו?