מרגישה את הדגדוג, שרוצה לחוות מבין האצבעות את הנימה החדה כתער
של מילים ספורות שיגידו משהו! זה מתכנס ומצטופף מתחת ללשון ואחר כך נעמד על השפתיים ולפעמים קורע את השפה התחתונה עד כדי חתך מעצבן של מחשבות המתגלגלות ומתהפכות בכעס, ואז האצבעות יושבות על המקלדת וכאילו מנגנות את מנגינת חייהן בפסנתר הַוִּירְטוּאָלִי.
תחנות האלים טוחנות לאט, ועד שהם מתרצים להניח משהו בין המילים המבולבלות, הן טוחנות דק, ומה אני אמורה לעשות בעוד הן טוחנות, או עד שיורידו לי משהו טוב שיהיה בו רוח חיים ורעננות, שיחדיר למילים חיוּת.
עכשיו הגיע תורי להתרתח.
"למה זה לא בא לי". אפשר אם כן לדפוק את הראש בקיר, או לדבר אל הקירות, אולי משם תבוא לי הישועה? והן המילים מהתלות בי מְגֻחָכוֹת מטופשות, נלעגות, כאילו שחות מולי
"מצידנו את יכולה לצמוח כמו בצל ירוק עם הראש באדמה ולנפנף עם הרגליים באוויר". נזעקתי, כמעט בכיתי כדי להירגע, באצבעות קצת רועדות פליתי את המילים, כאילו היו כינים, הן התיישבו להן על הדף הווירטואלי של המחשב והן כמעט הודו לי.
"מילים, מילים". ניסיתי להפציר בהן כמעט בפנים כעוסות, אם הן היו מדברות הייתי מכבדת אותן בפיסטוק חלבי שנאכל על ידי בפראות.
"הבה ננסה לשוחח בעצה אחת". הצעתי להן. "תשימו אתכן במקומי".
והן עוד פעם מגחכות ותוקעות את שחור עיניהן במסך הוירטואלי, בכלל לא שואלות אותי אם בדבריהן יש חכמה כלשהי, למי איכפת בכלל.
אני צריכה בכלל להיות מלכה, עוד מעט פורים וכי יש אדם רב השפעה בארץ הזאת יותר ממני כמלכת אסתר?
"מה קרה לך, פעם אחרונה שהיית איזו אסתרקה היה בקיבוץ שהיית בת שמונה זוכרת"?
"מהיכן המילים יודעות מה שהייתי בגיל שמונה". התחלתי לדבר אל עצמי.
"אנחנו יודעות הכל" הן עונות לי במקהלה.
צריכה הייתי לדבוק בדברים של טעם בהשמת המילים במסך הווירטואלי, איזה בלגן כאן, אולי יבוא אלוהים קטן ויעשה כאן סדר? המילים עושות מה בא להן, אולי תנו לי אמרת שפר שתהיה בה משהו שטוחן האלוהים, אולי לא יועיל, בטח שלא יזיק. הן מביטות אחת ברעותה ואומרות
"הרי עשינו זאת עשרות פעמים אנחנו לא מטומטמות, אם אין לך מה להגיד- תסתמי"!
העליתי השערה, אני שבה ומעזה להציב רגל באותם מחוזות רוחניים בלתי מובנים ובלתי נודעים שנוֹאֶלֶת אני באופן אווילי לחלוטין לספר סיפור שנועד לכישלון מלכתחילה? מוחי אמר לי שניסיון לשוב ולמצוא את מקומי בין המילים, הוא חשוך תקווה לעת מוצא עתה, אף על פי כן, חרף החזות הקשה שהכל לשווא, שהכבידה עלי כמשקולות עופרת, חשתי כורח לנסות ויהי מה, לא הקשיתי עורף עם המילים,פתחתי את הספר "אלוהים יודע" שכתב ג'וזף הלר, נזכרתי בפסלו של דוד המלך שראיתיו פעם ראשונה בטיול לאיטליה, גופו העירום של דוד ומבושיו הלא מחמיאים, שבגרסה של הלר זה לא יותר מפסל
שנתן לנו מיכאנג'לו, "אינו דוד מבית לחם יהודה, אלא מושגיו של הומו פלורנטיני על מראהו האפשרי של עברי יפה תואר". נו באמת! בסופו של דבר נרדמתי, חלמתי את המילים נלחמות בי, בכיתי, וכאשר הקצתי בבהלה, כי את הסיפור על המילים הטובות אני צריכה לספר לנכדי הקטן איתי, ולך תסביר לקטן הזה שהמילים מרדו בי היום ולא בא להם, אפשר אולי לשיר לו בקול חד גוני כמו שלי בזיוף מרדים, שבסופו של דבר אני מקבלת מקלחת של בכי, מכיוון שהוא רוצה לצפות ב"הופ" או לשיר יחד עם המחשב באתר You Tube את happy, לקפץ ולקרקר כמו תרנגולת המטילה ביצים.
