א
כשהגעתי הביתה רצתי מהר לחדרי והכנתי לי רשימה ענקית מה אני רוצה שיהיה בעולם שלי.
פירטתי כל מוצר ומוצר כאילו יש לו חשיבות מיוחדת- בלעדיו העולם לא היה יכול להבנות.
חימר, מספריים, צבעים שונים, מים, פלסטלינה, דפים לבנים, נצנצים, דבק, חוטים ומקלות עץ. כשסיימתי את הרשימה הסתכלתי עליה שוב, בחנתי אותה ובדקתי ששום דבר לא חסר חלילה.
חייכתי לעצמי והגשתי לאמא את הרשימה בראש מורם- "אני צריך את זה לעולם שלי", אמרתי בגאווה.
"לעולם שלך?" אמא לא הבינה מה אני מבקש.. אז החלטתי להסביר לה.
"אמא, אני בונה עולם. אני צריך את כל זה בשביל לבנות אותו".
אמא חייכה וכווצה את הכתפיים, לקחה את התיק שלה ואותי בידייה העדינות "בוא נלך לקנות את המצרכים לעולם שלך" אמרה בגיחוך קל.
כל כך שמחתי, שמרתי את הרשימה בכיס שלי ובחרתי את החנות הטובה ביותר לקנות את המצרכים האלו- בכל זאת, העולם שלי חייב להיות מהמוצרים הטובים ביותר של החנות הטובה ביותר. כשירדנו מהמכונית נכנסתי לחנות ענקית. היו מסביבי כל כך הרבה דברים נפלאים- לא האמנתי למראה עיניי. על המדפים נצבו אין ספור של משחקים- דובים וארנבים, רכבות חשמליות וכדורים, עפיפונים ואווירונים וצבעים ומסכות ובובות.
"אפשר לעזור לכם?" פנתה אלינו מוכרת אדיבה.
"כן", שמחתי והגשתי לה במהירות את רשימת המצרכים שלי.
המוכרת הנהנה וחייכה ובלי לשאול יותר מדי שאלות ובלי יותר מדי מילים להוסיף, לקחה סל גדול וקראה לי באצבעותיה לבוא אחריה. היא שמה את כל המצרכים שלי בסל הגדול, לא התקמצנה בשום דבר. וכשהכל כבר היה בפנים, אמא שאלה "זהו?" ואני חייכתי ואמרתי שכן.
שילמנו וחזרנו למכונית, הרמתי את כל העולם שלי בשקיות נייר כבדות, כי אני כבר עוד מעט בן 6 ואני גדול, ואני מסוגל להרים שקיות לבד. לא הסכמתי שאמא תעזור, כי זה העולם שלי.
כשהגענו הביתה, לא אמרתי שלום ואפילו לא סגרתי את הדלת, רצתי מהר לחדר בהתרגשות ופיזרתי את כל מה שקניתי על הרצפה. ידעתי שכלום לא חסר.
ומיד התחלתי בעבודה הקשה.
ב
כנראה שהמלאכה שלי הייתה מאוד קשה. בניתי עולם משתי ידיים ומעשר אצבעות, כשרצו לעזור לי סירבתי בתוקף בטענה "זהו העולם שלי".
הרכבתי, הדבקתי, צבעתי, ציירתי, שמתי נצנצים וניקיתי אותם עם רוח שנשפתי, חיכיתי המווןןן, כמעט ולא ישנתי, שמתי חוטים ושיחקתי עם העולם כאילו היה בובה ענקית שבניתי לעצמי.
המלאכה העצומה הזו לקחה לי כמעט שבוע, ליתר דיוק שישה ימים. בראתי כל דבר ודבר- כל החומרים שקניתי ביום הראשון התכווצו והפכו לי לעולם משלי.
הנחתי את העולם שלי על הספרייה וניקיתי את סביבת העבודה שלי. הייתי כל כך מרוצה מהעבודה- וקראתי לכל בני המשפחה שיראו מה בניתי לבדי.
קיבלתי המון תשואות ועידודים, הרבה תמכו ואמרו "כל הכבוד" ו"ישר כוח" ו"איך עשית את זה לבד?",
רק אחותי הקטנה שאלה "מה יקרה אם זה יתפרק?"
אבל אני הייתי מוכן להכל- ואמרתי לה שאין סיכוי שזה יתפרק, כי העולם שלי בנוי כל כך חזק ומהמוצרים הטובים ביותר של החנות הטובה ביותר.
והיא קצת נרגעה ואמרה לי שזה מאוד יפה ואולי גם היא תבנה אחד כזה משלה- שיהיה העולם שלה.
ביום השביעי למלאכה שלי החלטתי לנוח- כי עבדתי מאוד קשה בבנייה.
ביום הראשון, בניתי את התפאורה הכללית מסביב ושמתי כל מיני נורות צבעוניות,
ביום השני, הכנתי קערת מים גדולה שהקיפה את השביל שחוצה את כל העולם לי- שביל מים.
ביום השלישי, ציירתי על דפים את הירוק של הדשא, ומלא עצים ופרחים וחלק הדבקתי ליד שביל המים הגדול וחלק נתתי להם להתייבש קצת מכל הדבק והצבע.
ביום הרביעי, בניתי את כל הכוכבים שלי מחימר כל כדור הקדשתי לו המון תשומת לב, צבעתי אותם בצבעים שונים ובגוונים שונים ואמא עזרה לי להכניס את זה לתנור חם כדי שזה יהיה מוכן מהר.
ביום החמישי, הדבקתי את הכל יחד, את הצמחיה לכדורים שלי ושמתי חוטים ארוכים לכל כוכב, כדי שאני אוכל להזיז אותם לפי איזה מסלול שאני רוצה. אבל כשהרגשתי שמשהו חסר בניתי לי קצת חיות- שמתי פרווה ואפילו דגיגונים בשביל המים שלי.
וביום השישי, כשחשבתי שהכל כבר גמור.. החלטתי להוסיף פרט- ממש ברגע האחרון. בניתי שני אנשים גדולים מפלסטלינה וגם קצת מחימר- כדי שיהיו חזקים ושמתי אותם למעלה, מעל לחוטים- כדי שישלטו בעולם שלי.
והיום כבר החלטתי לנוח, עבדתי מאוד קשה וכבר היה נמאס לי. ומחר אני כבר אביא את העולם שלי לבית הספר והמורה תתגאה בי ותציג את העולם שלי לכל הכיתה ותגיד בקול רם "זה העולם היפה ביותר שראיתי" ואני בטח אחייך ואגיד שבניתי אותו לבד, בלי שום עזרה.
אהבתי את העולם שלי, ובלילה לפני שהלכתי לישון נתתי נשיקה לכל כוכב ואמרתי לילה טוב וחיכיתי כבר ללכת לבית הספר.
בלילה חלמתי חלום, חלמתי שהעולם שלי מתעורר לתחיה, שהוא זז ונושם והמים זורמים, הפרחים פורחים ואפילו בעלי חיים גרים יחד בהרמוניה על העולם שלי.
השני אנשים שם למעלה ששולטים על הכל חיים יחד וטוב לכולם, יש אווירה טובה כזו. וכשאני מגיע לעולם שלי בדמות מאוד קטנה ומתייחסים אליי יפה- בתור הבורא ומבקשים ממני כל מיני עצות וכל מיני בקשות לעזרה- ואני עוזר בכיף, כי אני חייב לעזור לעולם שבניתי.
וכשאני עולה גבוה לבני האדם שבניתי- אני שואל אותם אם הכל בסדר ואם הם צריכים עזרה- והם אומרים שהם לא צריכים אותי, שאני מיותר. הם יודעים להזיז את העולם לבד, לא צריך את ספר החוקים שלי איך לקיים את העולם- הם פשוט מזיזים כמה חוטים ואז הכל עובד לפי התוכנית שלהם.
"וכשזה משתבש?" שאלתי. "זה לא ישתבש לעולם, אנחנו מבינים בזה. חוצמזה זה פשוט, כולה כמה חוטים". איחלתי להם בהצלחה, ואמרתי להם שאני מקווה שלא יזדקקו לי וימשיכו לחיות טוב בעולם שלהם, אסור להם להרוס אותו כי השקעתי המון זמן בבנייה שלו לבד; צבעתי, ציירתי, הדבקתי, אפיתי, נשפתי ודאגתי לכל דבר- אז כדאי שישמרו עליו.
הם הבטיחו לי שישמרו וסמכתי עליהם.
כשקמתי בבוקר היה לי מצב רוח טוב, העולם שלי שקם לתחיה הבטיח לי שישמור על עצמו. הייתי מרוצה מעצמי.
ביקשתי מאמא שתקח אותי לבית הספר- כדי שהעולם שלי לא יתפרק בדרך.
היא הסכימה בשמחה ושמרתי עליו כל הדרך- שמים לא יציפו את כל הכוכבים, שהאנשים לא יפלו למטה ויהרסו הכל, שהחוטים לא יתפרקו והם יוכלו לשלוט על העולם, שאמא לא תלכלך אותו עם אפר הסיגריה שלה- שמרתי עליו מכל משמר ופגע.
רצתי למורה עם העולם שלי "תראי מה יצרתי, תראי מה בניתי"- אבל היה תור ארוך של ילדים שהראו גם הם למורה את העולם שלהם, העולם שהם יצרו והיא חייכה לכולם, ואמרה לכולם שהעולם שלהם הכי יפה. והרגשתי קצת פגוע, וכבר לא רציתי להראות לה את העולם שלי- כי הרגשתי שהיא משקרת ושהעולם שלי לא צריך לשמוע את השקרים שלה. אז ישבתי בכיסא והסתכלתי עליו ועל שני האנשים שלמעלה.
הבטחתי להם שאני אשמור על הכל ואני תמיד מקיים הבטחות. אבל כשחזרנו מההפסקה ראיתי שחוט אחד נפל, ניסיתי להדביק אותו אבל לא הצלחתי- בני האדם שלי כבר לא יכלו לשלוט בהכל.
הימים חלפו והעולם שלי נשאר בכיתה יחד עם עוד המוני עולמות שילדים בנו- אבל שלי עדיין הרגיש הכי מיוחד.
למרות שנפלו כבר כמה חוטים והמים שזרמו היו טיפה מלוכלכים ואפילו בני האדם נראו זקנים יותר, הוא עדיין היה הכי מיוחד. כי אני יצרתי אותו.
יום אחד קרה מקרה נורא..
ג
הגעתי לכיתה לאחר החופשה. רצתי מהר פנימה כדי להגיד שלום לעולמי ולהצטער שעזבתי אותו להרבה זמן.
נעמדתי מול שורת העולמות הארוכה וחיפשתי אותו. העיניים שלי ריצדו בכל פינה בחדר אך לא מצאתי אותו. התחלתי לחשוש ולפחד לגורלו. רצתי בכיתה וחיפשתי מתחת לשולחנות, מתחת לכיסאות, במגירות של תלמידים ואפילו במדפים של המורה- אך לא מצאתי אותו.
ממש נלחצתי והתחלתי להתנשף.. רצתי למורה ואמרתי בקול קטוע תוך לקיחת אוויר מהירה בין מילה למילה " המורה.. העולם שלי.. איפה.. הוא?".
המורה ניסתה להרגיע אותי, טפחה על השכם שלי ונתנה לי כוס מים "תרגע" היא אמרה. התיישבתי ודמעות כבר כיסו את העיניים שלי וטשטשו לי את הראיה. המורה נראתה לי מטושטשת ועקומה קצת וזה הצחיק אותי מאוד- אבל אל יכולתי לצחוק כשחשבתי על העולם שלי.
"רצתי להתקשר ולספר לך, אבל החלטתי שאני אספר לך כשתחזור מהחופשה", פתחה בדבריה. כיווצתי את הגבות ומחיתי את הדמעות שכיסו את כל פניי.
"העולם שלך נהרס, קרס לגמרי", היא אמרה בעצב מבין, "אני מצטערת.. ניסיתי להציל אותו".הרגשתי הרוס, לא הבנתי מה היא אמרה- זה לא יכול להיות שהוא ייהרס, הרי הוא היה כ"כ אמיד ואיתן- מהמוצרים הטובים ביותר של החנות הטובה ביותר.
"מה קרה?" שאלתי בוכה.
"לפני החופשה הזמנתי לפה הורה- כדי לדבר איתו על ילדו, הוא עישן ועם הסיגריה שלו הפך את המים שלך למזוהמים יותר ובהינף יד מוטעית הוא עשה חור בגופו הקטן של האיש", ובלי לקחת אוויר היא המשיכה בסיפור העצוב של מות העולם שלי "ואז שני ילדים מהכיתות הגבוהות יותר החלו לריב- הם קיללו וצרחו ואפילו החלו לערב אלימות פיזית. הגבוה יותר הניף יד וסתר לנמוך והוא החזיר לו כתגובה.. הריב הדרדר והוא דחף, הוא הדף ואחד מהם נפל על עולמך. הדם נפל על הרצפה ונשבר" היא עצרה קצת ונתנה לי לעכל את הדברים הקשים. רציתי לצעוק לה שזה לא דגם בכלל, זה באמת העולם שלי, הרגשתי הרוס ושבור כמו עולמי.. "אז איפה הוא עכשיו?" שאלתי בתמיהה.
"לקחתי אותו הביתה וניסיתי לתקן אותו, אך עשן המכונית זיהם אותו עוד יותר. וכשניסיתי להדביק זה היה כבר בלתי אפשרי- האנשים נפלו, החוטים נקרעו והכדור היפה שבנית נשבר לחלוטים. אני מצטערת, ניסיתי לתקן את זה", אמרה בקול מתנצל.
התמלאתי בדמעות ויצאתי מהכיתה. חשבתי על הבניה, חשבתי על ההשקעה, חשבתי שלעולם לא הייתי צריך לעזוב אותו.
בני האדם הרסו את העולם שלי, השליטה כבר נעלמה והיופי שעיטר את כולו התלכלך והזדהם.
התבאסתי מאוד והתעצבנתי, רציתי ללכת הביתה ולהיות סגור בחדרי- אבל אז ראיתי בראשי את שני האנשים ואת כל עולמי מחייכים אליי ואומרים לי שהם סולחים לי ועדיין אוהבים אותי ואני הבורא הכי טוב בעולם.
חייכתי להם וניגבתי את הדמעות, התמלאתי קצת תקווה והקלה בראשי.
מזל שהעולם שבו אני חי לא יתפרק לעולם.
