יום שטוף שמש ברחוב פיקו רחב הידיים שבלוס - אנג'לס. אני צועד לי במעלה הרחוב, בני בן השנה וחצי תלוי על זרועי, פני למשרד הדואר הסמוך. כמה סידורים אחרונים נותרו, ומחר עתידים אנו להיות בדרכנו חזרה לתל-אביב.
אני פוסע במרכז הרחוב, כשאני מבחין באדם שחום עור, גדל מידות כבן 40 הצועד מולי. אני עושה את מה שיתברר אחר כך כטעות מרה, ונועץ מבט בעיניו השחורות טרם יחלוף על פני.
הוא נעצר, פוסע צעד לעומתי וניצב מולי:
"Do you have some problems with me"יש לך בעיות איתי" הוא שואל.
שנייה של היסוס והפתעה, ואחריה אני מגיב באנגלית: "אין כל בעיות אדוני".
"כי אם יש לך בעיות", הוא ממשיך בשלו, "אז... ", ונועץ את אצבעותיו בעוצמה רבה בכתפי.
אני מפנה מבט במהירות ימינה ושמאלה, מנסה לתור אחר עזרה אפשרית. נחיל אדם שוטף את הרחוב, אך איש אינו מתעכב, איש אינו מעיף מבט ואינו נעצר להתערב ולהושיט עזרה.
עולה בדעתי בברור, כי קריאה לעזרה לא תביא לכל תוצאה ורק עלולה להכעיס עוד יותר את האדם הזועם מולי. הוא אינו מתכוון להרפות ממני. הוא ממשיך מגדף וכעת מאגרף אצבעות כף ידו השנייה מתוך כוונה להלום בפניי. ברגעים הבאים פועל מוחי במהירות של רכבת טראנס-אטלנטית, מחשב סיכויי להלחם או להימלט.
בני הישן על זרועי מתעורר בינתיים, ומחל בוכה. אני חש בחוסר אונים מוחלט, וחרדה אוחזת בבטני כמו צבת, הופכת את בני- מעי, הולמת בחזי ומערפלת את ראייתי.
לפתע אני מבחין באוטובוס מקומי ישן וצבעוני המתקרב לעברנו. אני שומע את חרחור מנועו כאשר מגיע לתחנה הקרובה אלינו מרחק פסיעות בודדות בלבד.
הכושי מתבונן באוטובוס המתקרב, מרפה ממני ורץ לעברו. האוטובוס כבר פולט את אחרון נוסעיו, ובטרטור רעשני מתרחק לו מאיתנו לאיטו. דילוג אחד או שניים והכושי מדביק אותו, מכה בידיו על גוף האוטובוס בניסיון לעכבו.
"אלוהים מה כעת" אני ממלמל לעצמי, "מה אעשה, איך אני מסתלק מפה עכשיו". רחובה הראשי המוכר של לוס - אנג' לס נראה פתאום בעיני זר ומנוכר, והעיר על כל תושביה נדמית מרוחקת ועוינת מאי פעם: "מה אני עושה כאן בכלל, לעזאזל" אני שואל עצמי.
האוטובוס מהסס בינתיים, מאט לרגע את נסיעתו, אך מייד שב ומאיץ. הכושי מגיע כעת לחלקו הקדמי של האוטובוס והולם בטרוף על דלתותיו. חולפות שניות בודדות הנדמות כנצח, עד שנהג האוטובוס מחליט סוף סוף להיעצר. הכושי קופץ אל המדרגות ונבלע בבטן האוטובוס המתרחק אט אט מן המקום.
אני מביט ואיני מאמין למזלי הטוב. דקות ארוכות אני נותר נטוע במקומי, מסדיר נשימתי, חש את הלחץ מתפוגג מגופי, מלטף את ראשו של ילדי ומנשקו.
למחרת היום יוצאת טיסת אל-על מספר LY-323 מנמל התעופה בלוס-אנג'לס בדרכה לתל - אביב. על סיפון מטוס הג'מבו - 220 נוסעים. בין הנוסעים אשתי, בני הקטן ואנוכי.
קולו של הקברניט נשמע באוזני שליו ובוטח מן הרגיל, עת מודיע במיקרופון להתכונן לקראת הנחיתה הקרובה בנמל התעופה בן- גוריון.
כשהמטוס הגדול מנמיך טוס מעל לתל - אביב פורצת שירת "הבאנו שלום עליכם" מגרונות הנוסעים הישראליים. כשמוריד הטייס את גלגלי המטוס, מכוון חרטומו אל המסלול הארוך ונוחת בביטחון בינות לאורות המסלול הזוהרים, נשמעות מחיאות כפיים.
רמות מכולן - מחיאות הכפיים שלי.
)סיפור אמיתי לגמרי, לוס - אנג'לס, 1991(
© כל הזכויות שמורות למשה טרופה
