קבקבי עץ

תמיד כשקמה בבקר דבר ראשון שעשתה היה לנעול את הקבקבים.הקבקבים היו אהבתה הגדולה.

התמסרה להם מנעוריה.

בארון שבחדרה היו זרוקות להן זוגות זוגות של כפכפים בחילופי זוגות פראיים.

כשהתלבשה דאגה תמיד להתאים את הקבקבים לבגדים כך שהיו לה שלל קבקבים בשלל צבעים.

הבוקר נעלה את הלבנות . אהבה את צבען שהזכיר לה את מיטת אביה כששכב עליה מתאמץ להעלות נשימות אחרונות.

נשמה נשימה עמוקה -

באויר היה ריח של מלחמה. כוחותינו שבצפון וכוחותינו שבדרום התאמצו להשיב לנו את שגרת חיינו..

אדמומיות כסתה את השמים, הגברים יצאו למלחמה והכל מסביב נהיה שומם ומצמיא..

היתה מתהלכת הלוך וחזור מצפה לאות חיים,לדרישת שלום. לא ידעה למי היא דואגת יותר לזה או לזה.

כשיצא אמרה לו: "אשים את הקבקבים הלבנים שלי על אדן החלון והן יהיו לך סימן שהשטח פנוי"

"אל תדאגי" אמר "דבר ראשון אני בא אליך"

רעם התותחים שמרחוק ערער את שלותה. הסתובבה כארי בסוגר מצפה לדלת שתפתח.

עברו ימים ארוכים והיא לא חלצה את כפכפיה ולא נתנה לו סימן.

עברו לילות ארוכים וגופה הפך נרגן וחסר סבלנות.

.

באחד מאותם הבקרים כששוב עמדה בחלון והביטה החליטה לעצמה: "הערב , הערב אשים את הכפכפים על אדן החלון"

העבירה את היום בהתרגשות ובתקווה. שום סימן לא ניתן לה אבל משהו בתוכה פנימה אמר לה "הוא יבוא הלילה"

השכיבה את ילדיה רחצה גופה ,משחה בקרם את אבריה  מעלה מטה בערגה, סרקה שערה לבשה כתונת אורירית לגופה ,נוגעת לו נוגעת,  מרחפת..  .בצעדים חרישיים פתחה את דלת ביתה והניחה את כפכפיה על אדן החלון.

הרגישה  תחושה משונה מעולם לא הניחה שם את נעליה." משהו מוזר" הנהנה לעצמה  מאמינה שהכפכפים "יעשו את העבודה".....

נכנסה חרש למיטתה. איבריה פשוטים לצדדים נהנים מחומו של הסדין החשמלי ועפעפיה כבים לסרוגין. באין משים נרדמה. היתה דרוכה בשנתה קשובה לכל רחש.  שקט מזמין אפף את חדרה.

חשה שמשהו מרים מעליה את השמיכה "לא זה לא חלום".....דחפה ברגליה את השמיכה מעליה ובהנפת רגל כסתה עליו.

אבריהם נעו בפראות,ערבוביה של ידים רגלים וביניהם לבבות פועמים. עטפה אותו בחבוק    גדול  וחשה את גופו נצמד לגופה בהמולת יצרים.

ידיה סטרו בפניו ,בחזהו, מתרוצצות בגופו . חבק אותה  בתחושה שאין מחר...בא לתוכה ברוך ואהבה. גופה ענה לו במלודיה ערבה.  שכבו רגועים ונהנים מהשקט שאחרי הסערה.

ספרה לו איך החליטה לשים באותו ערב את הקבקבים על אדן החלון. חייך אליה נשק את מצחה ויצא קלות ממיטתה אל מיטתו.

בבקר כשקמה פתחה את דלת ביתה . הקבקבים הלבנים נחו על אדן החלון. צינת הלילה פשטה בעורם.

נגבה אותם בהכרת תודה ו...נעלה אותם לרגליה.