ההורים שלה אהבו אותה כל כך, ממש במלוא המילה. הם לא ראו את עולמם בלעדיה, ילדתם הקטנה והיקרה. לא רק שהיא העניקה משמעות לקיומם והגדירה את כל מהותם, היא הייתה הסיבה היחידה שהם עדיין נשארו ביחד. פאני נולדה בדיוק בזמן, בדיוק כשהם הבינו שהבועה של אושר ועושר התפוצצה להם בפרצוף, בדיוק כשהנחירות שלו הפכו לבלתי נסבלות והקריזות הבלתי מוסברות שלה מזמן כבר לא חמודות. היא כבר התחילה להסתכל על בחורים אחרים, הוא כבר התחיל לחשב איך לקבל את רוב רכושם, ואז זה קרה, הריון לא מתוכנן מסקס מקרי באותה תקופה של שממה.
פאני נולדה במשקל בריא ביום קיצי רגיל באמצע אוגוסט, ילדה לבנה עם פלומת שיער שיודעת לצעוק עד הירח. הם הביאו אותה לחדר ורדרד שהוכן כבר חודשים מראש, הניחו אותה בעריסה לבנה ונוצצת ולא משו ממיטתה. פתאום היה להם נושא שיחה משותף ויותר מזה פתאום הם יכלו לעמוד יחדו במשך שעות, לשתוק ורק להביט בפאני ישנה. היא כבר לא זכרה למה שנאה אותו והוא יותר לא ראה בה ברירת מחדל עלובה. הריבים היחידים שלהם היו עכשיו על פאני. מי יהיה המאושר שייקח אותה לרופא, מי יהיה זה שיקפיץ אותה לגן, מי ילווה אותה לטיול שנתי ,מי יצלם אותה עם בן זוגה לפני נשף הסיום. הם הוקירו כל דקה מפאני, עשו כל דבר בשבילה ובחיים לא אמרו לה לא.
ופאני אהבה את הוריה בחזרה, כלומר כל עוד הם היו בדיוק כפי שהיא הייתה צריכה שהם יהיו. האהבה שלה הייתה תלויה בכל כל כך הרבה דברים שכל דבר קטן איים להביא לקריסתה. פאני גדלה מילדה קטנה, צעקנית ומפונקת לאישה שחושבת שכל העולם שייך לה. הוריה דאגו לה כל כך ששכחו להכין אותה לחיים, הם עטפו אותה בכל כך הרבה אהבה, שפאני אף פעם לא הצליחה להבין איך לא כולם סוגדים לה. ההורים שלה חשבו שפאני תגלה להם את משמעות החיים, אבל במקום זאת הם יצרו ילדה שמצצה להם את הדם וקרעה בשיניה את בשרם. פאני לקחה מהם כל כך הרבה, אבל לא היה להם אכפת.
כשפאני הגיע לגיל בגרות, היא עזבה בטריקה את הביתה, באמונה שתכבוש את העולם. הוריה נשארו מאחור, מתמוססים באהבה לדמות דמיונית ומגלים מהי שנאה מחדש. פתאום הם חזרו לנקודה ההתחלה, רק שעכשיו היה מאוחר מדי להתחיל את חייהם מחדש.
פאני האמינה שעם עבר אי אפשר לבנות עתיד, וכפי ששכחה את שמה ככה גם קרס מגדל אהבתה להוריה. פאני סלדה מהם, שנאה אותם יותר ויותר כל פעם שהמציאות התנגשה בפניה, היא ברחה בכל כוחה מהעליבות שראתה בהוריה ואפילו לא התקשרה לאחל להם שנה טובה. פאני, או גולדי כפי שכולם קראו לה עכשיו, רצתה להיות שחקנית תיאטרון מפורסמת, מהאלו שפורצות ברעש וצלצולים מאיזה שהיא פינה אלפה ונשארות כוכבות לנצח. אבל האור שלה אף פעם לא סנוור מספיק והשמים שלהם היו מלאים בהערצה עצמית ותו לא. פאני גילתה במהירות שאיש לא אוהב אותה, שאף גבר לא רואה מעבר לשדיה ואף אישה לא מעוניינת להיכנס איתה לשיחה.
והוריה בנתיים נבלו. כשפאני עזבה הם נשארו ללא דבר. השנאה שהתעוררה מחדש כרסמה בנשמותיהם. הוא לא יכל להביט בפניה הקמוטים והיא, ובכן לה כבר לא הייתה סיבה לקום בבוקר.
ככל שפאני התקרבה לשפל המדרגה, ככה הוריה איבדו את אחיזתם בחיים. למרות שלא היה יותר קשר בניהם, איכשהו זה נראה שגורלה של פאני עדיין כרוך עם הוריה, כחבל טבור שמישהו שכח לנתק.
פאני לא הצליחה להגשים את חלומה, שמה לא נכתב על שלטי החוצות ובמקום תכשיטים יקרים את גופה עיטרו סימנים גסים של בריחה. פאני אפילו לא קיבלה את הבשורה על מות הוריה. איך שאימה טבעה ואביה גסס לאיטו.
ופעם, פעם הם אהבו אותה כל כך, לא ראו את חייהם בלעדיה, פעם היא הייתה כל עולמם.
