תמונה

תמונה / איתמר שקד

הים בער בגלים חזקים אל תוך החוף באותו ערב בודד של חודש נובמבר.

נדמה היה לשנייה כאילו הים מעניש את החול ומטביע אותו למוות ביריקות של קצף לבן מבעבע.

תאורת הירח החצי צהובה חצי מתה שקעה לאט באופק, הירח מתבייש עכשיו ממשהו ומיד הולך ונעלם.

מלמעלה אפשר היה לשמוע את יללות השחפים, וכשהם המריאו גבוה קולם הפך ללחישה עמומה באיזו מן שפת סתרים שאולי רק הים יודע לפרש. הם לוחשים, אולי מגלים לו סוד עתיק על בגידה, והים מעיף בזעם את הקצף הקר על החול.

פתאום פרצה לאוויר נביכה של הרוח וכמה גרגירי חוף עזוב עפו באוויר, כמו פוחדים פתאום לחזור לאדמה.

כל כוחות הטבע כועסים בלילה הזה.

ובמשך אלפי שנים המעגל הזה חוזר על עצמו בשקט, בלי לעורר עניין בציבור.

השחפים משתנים, גם גלי הים והחול. אפילו בני האדם.

הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא חוסר העניין.

והיום, בתוך כל אוקיינוס הבגדים האופנתיים והפלסטיק נדמה לי שכבר הכול מכוער.

מי שלא ראה מעולם את תמונת האמת הגדולה של הרוח והשחפים לא ידע מהו יופי.

מי שלא הרגיש פעם את בדידותו של הים לא ידע באמת לאהוב.

ומהמקום הזה,

רק מהמקום הזה

אני חי.