גורל משותף—כתב-אלי פרץ
"תלך שמה ,ימינה," ידו קפאה באוויר "שמה תמצא את מנהל העבודה"
הוא נפנה רגע לעבודתו ואז המשיך
"הוא שמה במשרד ,רגע לאן אתה הולך?"
החזרתי אליו את מבטי
"קוראים לו עבדאללה"
חייכתי והודיתי לו, נו, גם מנהל העבודה וגם העובדים הם ערבים ואני מקבל השירות ,יהודי,אויש, מחשבות גזעניות אינם מקדמים דבר,אבל בכל זאת ,זו מדינה יהודית,
"תודה" אמרתי תוך הדגשה ביד ימין .
פניתי לדרכי כולי מחשבות , באתי לשנות מיקומו של קיר בדירה שקניתי ואני מוצא את עצמי שוקע במחשבות פוליטיות ואולי נכון יותר לומר פילוסופיות פוליטיות ,לא חשוב ,פוליטיקה,פילוסופיה צריך לחשוב על העיקר ,לחשוב על הסיבה שלשמה באתי ,לפתע נתקלה רגלי בלוח עץ , שיווי משקלי התערער ,גופי נטה כלפי מטה וידיי מושטות קדימה למצוא משהו לאחוז בו ודווקא לוח עץ נוסף ,זרוע כולו מסמרים ושנייה לפני שידיי משופדות במסמרים, אני חש בזוג ידיים איתנות תומכות בי ועוזרות לי להתייצב ,למרות שהסכנה חלפה ועמידתי התייצבה,עבר בי מעין פיק ברכיים מלווה בסחרחורת,כנראה מעצם המחשבה ,לתקוע את שתי ידיי במסמרים המאיימים שמזדקרים מתוך לוחות העץ המפוזרים לרגליי.
"אתה בסדר ?"
נשמעה דאגה אמיתית בקולו של המלאך הגואל , בחור צעיר לבוש מכנסי ג"ינס וחולצה מרופטים, חגור חגורת עור ושני כיסים גדושים מסמרים.
"צריך להיזהר בבניין" אמר הפועל והוסיף "אני אתמול,נכנס לי מסמר ברגל, הנה, תראה" תוך כדי שהוא מרים רגל חבושה .
"אתה צודק"
ואז נזכרתי בשאלתו
"כן , אני בסדר, מרגיש יותר טוב, תודה לך"
עצמתי את עיניי למספר שניות תוך שאני ממלמל תודה ,כשפניתי לצאת מאזור הסכנה המשיך העובד לתמוך בי ורק כשהיה בטוח שיצאתי מאזור הסכנה ,שיחרר אותי ,לאחר מנוחה קצרה, התאוששתי והרגשתי השתפרה.
"מה שימך ?" שאלתי
"האני"
"תודה מקרב לב, האני" אמרתי תוך כדי לחיצת ידיים. "שוקראן"
הוספתי וחששתי שמא נשמעתי מתנשא כשהודיתי לו בערבית.
"זה בסדר, כולנו אחים"
אמר והמשיך לפנות את לוחות העץ מהמעבר. אך חזר ופנה אליי,
"רצית את המנהל,הנה הוא מגיע,"
והצביע על אדם גוץ, פניו צרות ומוארכות אף נשרי בלורית זעירה במרכז מצחו הגבוה ,לבוש חולצה משובצת ומכנסי ג"ינס רתומים בחגורה ומבליטים את קרסו ההולכת לפניו.
"שלום" אמרתי , "אתה עבדאללה ?"
"כן, ואני עסוק"
ונפנה לדבר עם האני, עמדתי קצת נבוך ומבולבל כאילו שכחתי את שיש לי לומר
, "נדברנו להיפגש ,לא כן?"
"אני לא זוכר שדיברנו,"
"נכון, לא דיברנו ,אבל נאמר לי שאתה ממתין לי באתר"
"כן , את זה אמרתי כשלא הייתי עסוק,"
לרגע חשתי חוסר אונים אך במהרה התעשתי וחייגתי למשרד בת"א ,
"שמע אדון ארקדי," השתדלתי לדבר בקול רם, "כנראה שאאלץ להמשיך את הטיפול דרך העו"ד שלי"
"למה,קרה משהו ?"
"היחס שאני מקבל ממנהל העבודה ששלחת אותי אליו הוא מתחת לכל ביקורת ,"
באותו רגע הבחנתי שידיו של עבדאללה נקפצות לכדי אגרופים ומלמול לא מובן נפלט מפיו,
"כדאי שתצלצל אליו ותפתור את הבעיה," אמרתי וניתקתי את השיחה.
מכיסו של מנהל העבודה נשמעה מנגינה ערבית , הוא הוציא את המכשיר הציץ בו ומיד כיבה אותו.
"זה שאתה לא מעונין לדבר עם המהנדס ,זה בעיה שלך ,אבל מתפקידך לטפל בבעיות של הלקוחות" אמרתי , כאילו מנסה לנגן על מצפונו.
"שמע אדוני,תפקידי הוא לבנות ולא לעמוד פה ולשמוע אותך מנפנף בכסף שלך או בעורך-דין שלך, שיודע ,אולי,טוב לנבוח, אבל אותי אתה לא מפחיד"
פניו האדימו וגם הלובן בעיניו התחלף לאדום
"כל היהודים אותו דבר, מבינים רק כח," עמדתי המום מההשתפכות הפתאומית,
"מה עניין שמיטה להר סיני?", חשבתי, ואולי זה המקום לומר "חמתי בערה בי"
כך הרגשתי,כל כך חזק כמו המילים החזקות האלו, לפתע, מאי שם הופיע האני כשבידו מגש ובו שתי כוסות מים ושתי כוסות קפה, ניגש לעבדאללה ,
"אתפדאל"
תוך כדי שהוא מושיט לו את המגש,
"צריך להירגע"
הוסיף, ובאותו רגע נראה עבדאללה מפויס, לקח את כוס המים, לגם לגימה ארוכה, החזיר אותה למגש, חפן את כוס הקפה בשתי ידיו ולגם תוך כדי שהוא משמיע קול שאיפה ארוך, ואז עמד המגש מולי והאני אומר
"בבקשה",
עדיין לא נרגעתי,הבטתי בהאני, עיניו כאילו התחננו שאתרצה, נו, שיהיה, לא בדיוק מוצא חן בעיני הטקס הזה,כנראה שזהו טבע של הערבי ,כשהוא מרגיש מעט לחוץ,הוא מבקש הודנה, סולחה או סתם להתפייס. אבל, עברה בי הרגשה שבעצם אני לא נמצא ב"מגרש" שלי, ניסיתי לחקות אותו בלגימה הארוכה אך את הקפה לא חפנתי בשתי ידי וגם לא השמעתי שום קול כשלגמתי, בינתיים התקבצו ובאו עוד פועלים שעמדו מסביבנו ולמעשה הביטו אך ורק בי כאילו הייתי נטע זר ולמען האמת ,חשבתי גם אני את אותה המחשבה עליהם,
"שוקראן"
חייכתי והנחתי את הכוס הריקה על המגש, האני החזיר לי חיוך,חשתי שהבחור מוצא חן בעיני. מבטיי סקרו את הסובבים אותי, ואז עברה בי המחשבה שבעצם נועד לנו גורל אחד משותף, לצעוד יחד, בשתי דרכים מקבילות.
