יומן מלחמה - ההתחלה 2 – 73 (127)
עשיתי כוס נס – קפה פתחתי טלוויזיה וישבתי לצפות אולי..יהיה משהו מעניין , אך חוץ מ סיסמאות לא היה כלום . שכבתי בכורסה מהרהר מה יהיה , יש לי זמן לא בוער כלום .
סיימתי את הקפה , לקחתי את הציוד ורתמתי אותו לאופנוע , קשרתי טוב שלא יעוף משהוא ..ליתר בטחון לקחתי עוד 10 חבילות כדורים לאקדח שיהיה מה כבר יכול להיות ? אמרתי שלום לאימי הנעתי ונסעתי לקסטינה . שם הייתי אמור לפגוש את הגדוד אליו הייתי מסופח ( במילואים הייתי שייך למפקדת קצין רפואה ראשי ) .
הכבישים החלו להתמלא כלי רכב מעורבים אזרחיים וצבאיים גם יחד נוסעים במהירות לכוונים שונים , כול אחד לפי יעדו .
כעבור 45 דקות של נסיעה הגעתי לקסטינה , אין ש"ג אין כלום.
כול מחסני החרום פרוצים , ציוד מפוזר על הרצפות והחול .
כול אחד לקח את מה שהיה צריך והיתר נותר יתום בשטח . ברכז הרחבה נחה לה מרגמה 120 מ"מ ללא בעל בית, כנראה שמשהו היה צריך זחל"ם אז...זרק את המרגמה ולקח את הזחל"ם . האידיוט רק לא ידע כי זחל"ם זה כבד מהיתר, בגלל הדיפון שיש למרגמה . נו מילא נכנסתי למחסני החרום של הגדוד אולי נשאר משהו ממה שהכנתי חודש לפני עבור בחובשים ולא מצאתי כלום...ממש כלום כמו מעברה ...כמו מזבלה כמו...איזה בסיס מוזנח בסוף העולם ...... התחלנו בברדק, נראה איך נסיים ( הרגשה טובה לא הייתה לי אך אני לא רמטכ"ל ). חיפשתי את הגדוד ולא מצאתיו חייל צעק לעברי ...הם יצאו לפני חצי שעה לדרום . נכנסתי למחסני הגדוד , חיפשתי את כול החומר הרפואי שאגרתי בתרגיל של ספטמבר אך כלום לא , נשאר פרט לתרמיל רופא ותרמיל חוג"ד שהיו זרוקים בפינה ליד הדלת . חיפשתי מקום על האופנוע קשרתי אחד קדמית לכידון ואחד על טנק הדלק , מלאתי דלק מג'ריקן שבוז ונסעת דרומה .
לא ידעתי בדיוק מה קורה ולאן לפנות לקחתי את ציר הצפוני ביותר
צמוד לים התיכון . עברתי את יד מרדכי נכנסתי לעזה דרך מחסום ארז ץ בצידי הדרך חנה טור של משוריינים . עצרתי ליד מה שנראה לי מקור אינפורמציה ושאלתי : יש לכם מושג היכן גדוד 336 ?
מה זה ? הייתה התשובה גדוד מרגמות 120 מ"מ עניתי .
מה לא הוצבתם בבקעה ? כאילו ..מה יש לעשות איתכם בתעלה ?
לא יודע ואין לי מושג זה מה יש אז..אתם לא יודעים ? לא נו סע הלאה אולי באל- עריש משהו יודע .. הגעתי לאל- עריש פניתי ימינה לתוך החפ"ק , ירדתי מהאופנוע ( B.M.W 750 ) ונכנסתי פנימה . בפנים ...שערורייה טלפונים מטרטרים בלי סוף ללא מענה
חיילים בסדיר רצים לכול הכוונים ואת החילות מפנים לאחור באוטובוסים ...אז את מי עלי לשאול ? מי יודע
הינעתי ונסעתי עמוס עם הציוד שלי ועוד תרמיל רופא וחובש בכיר כ...80 ק"ג נוספים , לעבר בלוזה בדרך מחפס את הגדוד שרד לפני כי כמו שאתם זוכרים חילקתי צווי קריאה וחזרתי הביתה לקחת את הציוד . ( היו כמוני הרבה חיילים אשר איבדו את הגדוד שלהם – מאוחר יותר הצטרפו לגדוד שלי הוא כבר לא היה 350 הוא הפך ל – אגד ארטילרי 217 )
כול הזכויות שמורות @
