ב"ה
*
קְחִי אֶת הַחַיִּים
עַל קַו הַמַּשְׁוֶה
יָשָׁר
בְּאַהֲבָה
בֵּין הַמַּהֲלָכִים
*
כמו תמיד התעוררתי בסביבות השעה חמש בבוקר, השמיים היו עדיין כהים, שחרות שאור בה לא בקע, נמרחתי עוד מעט על המיטה, מנסה לנמנם עוד כמה דקות יקרות, כשהתהפכתי מימין לשמאל, היה ברור לי שכבר זהו לא ארדם יותר, מילמלתי את ברכת הבוקר מודה אני ונטלתי את ידיי אל הקערה שהונחה מתחת למיטתי.
עוד בוקר כמו כל בוקר אחר, הזמן אינו ממתין לאיש, מהר מהר, לצחצח שיניים, לשטוף פנים, לחמם מים, הכל מהר, התפללתי, הכנתי כוס קפה חזק להתעורר וישבתי ללמוד כהרגלי נעזרת בתוכנת תרגום באינטרנט, מתרגמת מילים באנגלית, קטעי קריאה, מלטשת את האנגלית הרצוצה שבפי לקראת בחינות
לפטור. הכל כרגיל, שום דבר שאינו חריג, כך מידי בוקר.
מבחינתי לצאת לעבודה בסביבות השעה שבע ושלושים מידי בוקר היה רעיון מופרך עד לזמן מה, מורגלת הייתי בעבודה במשמרת ערב, עבודה שאפשרה קימה קצת יותר מאוחרת, התנהלות ביתית נינוחה, עבודה בשעות הבוקר היא סיפור אחר. אט אט סיגלתי לי מחדש את היקיצה המוקדמת, פעלתנות מהירה של הבוקר עם הלימודים והתפילה, ולפעמים אפילו ארוחת בוקר טרם לכתי. מרגע שיצאתי מביתי הייתי בהולה להגיע אל תחנת האוטובוס, מכוונת צעדיי במורד המדרגות במהירות, במוחי מתרוצצות מחשבות כשבין לבין מבזיק בהם כעס סמוי , מחשבות המשלחות גיצים לכל עבר. עניינים בלתי פתורים, כעסים שגויים לא פעם, ההליכה המהירה מעולם לא רוקנה אותי ממחשבות, ההתמקדות הנקודתית של להגיע אל התחנה מהר לא הסתירה ממני את עצמי, אדרבא ירדתי במהירות כשבאמתחתי חומר חדש לעיין בו, מחשבה לפרק , לעקור משורש, והגעתי לתחנה מתנשמת ומתנשפת, מזיעה למרות שהשמש עדיין לא זרחה במלואה.
עמדתי עם קבוצת אנשים שהמתינו כל אחד לאוטובוס אחר, שלפתי ממחטה לנגב את הזיעה והסדרתי את נשימתי. האוטובוס כבר מגיע חשבתי, השעה היתה פחות או יותר השעה הקבועה של הקו בו נסעתי עם נהגים קבועים, הוצאתי את הכרטיסיה והמתנתי. הדקות חלפו, והזמן כהרגלו כן אינו ממתין לאיש, הגיע אוטובוס, אוי לא זה לא הקו שלי, הייתי כבר ממש בטוחה שהנה האוטובוס מגיע, גילגלתי את הכרטיסיה לגליל, מעתיקה את תשומת ליבי אל הפעילות החדשה. מספר נוסעים עלו לנסיעה נותרתי עם נוסעים נוספים שהמתינו כמוני לאותו הקו.
"היי מה אתה אומר? מה היתה תאונה"? שמעתי קול מאחורי, הסתובבתי אל חייל שהחזיק טלפון נייד ודיבר עם חברו שעדכן אותו, בכביש ארעה תאונה משאית התהפכה הכביש פקוק. הבטתי בחייל מנסה לשמוע עוד משהו, האוטובוס עדיין לא הגיע והשעה כבר היתה ממש מאוחרת, "מה כמה משאיות, תאונת שרשרת"?, וואו חשבתי לעצמי עוד פעם התאונות האלה שום דבר לא נגמר מהסיוט הזה. עכשיו כשידעתי כבר שאין בידי לעשות משהו נשארתי להמתין בתחנה והתפללתי שיגיע אוטובוס "בבקשה אבינו שבשמיים אתה רואה כמה אנחנו מתעכבים, שלח אוטובוס בבקשה, ושלא יהיו שם פצועים בתאונה", התפללתי מספר פעמים הגיע אוטובוס אוף זה לא מה שביקשתי התפללתי שוב והפעם כיוונתי אל הקו שביקשתי לבסוף הגיע האוטובוס המיוחל. עליתי באנחת רווחה, ובדרכו העלה הנהג נוסעים רבים שנתקעו בתחנות ונותרו לההמתין.
בצומת הראשונה ניכר הפקק, טורים טורים של מכוניות, משאיות אוטובוסים, ללא תנועה. מכוניות ועוד מכוניות, נוסע אחד , ובמכונית ההיא נוסע אחד, וההיא והנה נוסע אחד, והכביש פקוק והתנועה לא הזחלה היא פשוט נעצרה. לידי ישבה בחורה שניהלה שיחה טלפונית ועל פי משפטיה ניתן היה להבין שמשאית אכן התהפכה אך מוקדם בבוקר ועד לאותה שעה נותרו הפקקים, לאחר שהרימו את המשאית ואולי היו פצועים, וניקו את השטח. היא סיימה את שיחתה והביטה בחלון נואשת , חבל שלא נסעתי ברכבת אמרה, ניהלנו שיחה תראי הצבעתי על המכוניות הריקות, תראי איך פוקקים כביש, נוסע אחד, וכאן נוסע אחד. כן היא אמרה את יודעת שבחולון למשל יש נתיב לאוטובוסים בלבד ורק כלי רכב עם ארבע נוסעים ומעלה יכול להשתלב בנתיב הזה. המשכנו לקטר, על מצב התחבורה, מישהי שעמדה הוסיפה גם בראשון לציון יש נתיבים הפתוחים לתחבורה ציבורית כל הזמן. התנועה עדיין הזחלה והעלנו את הרעיון שאולי כדאי לרדת מקסימום לקחת רכבת. קמנו ממקומותינו הבחורה נגשה לנהג לבקש ממנו לפתוח את הדלת, הוא כמובן התקשר אל החברה לבקש הנחיות כיצד לפעול, בנתיים המתנתי במעבר בקוצר רוח. נו כבר שיפתח את הדלת הנהג הזה, עובד לפי הספר, הבטתי מסביב האמת לא היו כל סידורי בטחון כלשהם לרדת שם אבל ממילא הכל היה פקוק וכלום כמעט לא זז. חייל כבר נשכב לאורך המעבר, מתכנן תנומה רצינית. היום הזה נראה לי כבר אבוד, אנחנו תקועים כבר קרוב לשעה, והנהג קיבל הוראה לפתוח את הדלת רק בתחנה שמי יודע מתי בכלל נגיע אליה. אולי כדאי פשוט לחזור הביתה וזהו, נזכרתי שהיום תגיע מישהי שאני אמורה ללמד משהו בקשר לעבודה, לא איני יכולה שלא להגיע לעבודה .
מישהו שהתנהגות הנהג נמאסה עליו משום שלא פתח את הדלתות, ביקש להגיע אל הדלת האמצעית ולפתוח אותה בכח, שאלתי אותו "איך בדיוק?" והוא אמר "בידיים", נשמע לי קצת הזוי אבל לא היה לי מקום לזוז אליו כדי שהוא יוכל לעבור ולבצע את רצונו. "אי אפשר אין לאן לזוז" אמרתי לו.
מימיני ישבה מישהי מחזיקה בידיה עיתון, התכופפתי מעט לקרוא את הכותרת בעיתון וראיתי "הרכבת נתקעה לשלוש שעות עכשיו עושים מדיטציה".
בזחילה ובנסיעה מקוטעת הגיע האוטובוס אכשהו לתחנה והנהג פתח שם את הדלת, "אל תרדי לא כדאי לך" שמעתי שאומרים לי, לא ירדתי, נוסעים אחרים ירדו בבהילות, חוצים את הכביש לעברו השני. נשארתי באוטובוס והתיישבתי במקום שהתפנה והתפללתי שוב "אנא אנא שחרר כבר את הפקק הזה, ושלא יהיו פצועים מהסיפור הזה "הפקק לבסוף השתחרר, האוובוס החל שועט אט אט מגביר את מהירות הנסיעה וגורר אחריו אנחת רווחה מהנוסעים, גומא את הדרך בנסיון להרוויח את הזמן האבוד.
.
כ"א באלול התשס"ח
21.09.08
