אנה.

אנה,

אנה אהובה שלי, יקרה שלי, מגעילה, מחרבת, הורסת שלי. אני משחררת אותך מעליי. משחררת אותך ממני. לנצח. אני משחררת אותך אנה. שתנשלי מעליי כמו נחש, נחש עם דם קר, בדיוק כפי שהיית. קחי את שק עצמותייך ולכי מכאן. צאי, מאין שנכנסת. תעופי לחדר חנוק. חדר שיש לו מיליון כניסות, אך חדר אחד. יחיד. חדר אחד קטן, אליו, כולן נכנסות, בו, כולן הולכות,כולן עוזבות, מאבדות את נפשן. את כולן. את כולן את לוקחת. מכולן, מכולן את מסלקת, את החיוך, את הרוגע, את השקט, וקוטפת אותן, קוטפת כפרח בר מוגן. ואת שארית הכוח שאולי נותר בי, אני לוקחת לידיי ועוזבת את החדר. בלי סנטימטרים, בלי 90-60-90, בלי 38, בלי קלוריות, בלי כדורים, בלי הקאות, בלי מראות מסתובבות, בלי תפריטים, בלי צומות, בלי מספרים, בלי עקבות. אני עוזבת. אני עוזבת בלעדייך.
אני משחררת אותך, יקירה שלי, גועלית שבי, ותאספי את שאריותייך למזוודה קטנה ומזערית, תשתדלי שחורה, שלא יראו חטאייך. תאספי את עצמך מין רצפות, דוכנים, נשים, אל ריק עצמותייך, ותרוצי. כפושעת, כגנבת, תרוצי. ורגלייך יכאבו, ועצם תחתוך עצם, אך אין בי טיפת רחמים וסליחה, אנה. ותסתכלי עליי בשנית, אני יודעת, ואני אפנה את גבי אלייך. ואחכה. אחכה לשמוע את צעקתך האחרונה בוקעת מתוכי. ותרוצי. ותפלי. בקושי מתרוממת מין האדמה, ואיש לא יהיה להושיט ידו לעזרתך. אני נפרדת ממך אנה. זורקת אותך למיי תהום.תרוצי, ותאחזי בשמלתי השחורה, השמלה הלבנה שידעת להכתים. להרוס. לחרב. לקרוע מעליי. להזכיר לי עד כמה הייתה צפופה עליי, עלייך. ועצמותייך יתפרקו, ישתקעו באדמה, כפרורי לחם שנותרו על השולחן מארוחת שישי, ואת רגשותייך? אינני אזכור.
והנה, הנה לך מפתח. מפתח השנאה, תענדי על צוואר או מה שנותר ממנו. וכשתפתחי את החדר, לא אהיה בו עוד. אנה, אנה נוראית שכמותך. אני אעמוד שוב מול המראה ולא אגע בבטני. לא אמשש את עצמות הצוואר לא אסתכל ברחמים. לא אנה, לא שוב.

-

והצלחת לצאת, והצלחת לברוח. והצלחת ללכת. אני גאה בך, בי, אנה.
ואין יותר גבולות ודמיון. ועצמות. ומסכות.
ואפתח את חלון ביתי, ואשמע את קול הציפורים מצייצות. אריח את ריח הפריחה, ואעוף על ציפור דרור בעלת כנפיים רחבות וארוכות, וארחף בין עננים לבנים, בין כוכבים בליל, וקרניי אור יסנוורו את פניי, מחויכות, עיניי נוצצות, ליבי צוחק והנה, הייתי אני, לשניה וקצת.