שבע שנים של מזל רע

היא נועצת מבט בעיניים שהיא מכירה כל כך טוב. עיניים כחולות וחודרניות, שהיא כל כך תיעבה. נועצת מבט בעצמה. כל גופה. עומדת שם. ובוהה בהשתקפותה. חושבת על אלוהים, כמה שהוא טעה כשהוא ברא אותה.

חושבת על עצמה, עד כמה אדם יכול לשנוא את עצמו בגלל מראה חיצוני בלבד. בוחנת כל חלק וחלק מגופה.

מרגישה מושפלת, על ידי עצמה, המראה והחיים בכלל.

מרגישה עצובה, בגלל שכל מה שיש לה עכשיו, וזה לא כל כך הרבה, זה רק שנאה ורחמים עצמיים. רק הלקאה עצמית. פעם אחרי פעם. כשהיא עומדת מול המראה, ובוהה במישהו, כל כך פתטי, כל כך עלוב, והיא צריכה לחיות עם העובדה שזו היא.

היא הפתטית העלובה.

היא המכוערת שצריכה לחיות עם עצמה. לא ההשתקפות. כי ההשתקפות זה עולם זמני. עולם שקיים רק ברגעים העלובים שבהם היא נועצת מבט בעצמה.

המחשבות מסחררות אותה. העצבים מצטברים לכאב אחד גדול. כאב שחודר לכל עורק ועורק. מגיע לרגליה, ללבה ולידיה.

ידיים קטנות ועלובות. ושמתקמצות לאגרוף ומכות בעוצמה בהשתקפות. רסיסים של מראה, משולבים בדם נוחתים על הרצפה ברעש גדול. שבע שנים של מזל רע. זה כל מה שנשאר לה.