טמאה

ילדה קטנה וטמאה.

מזוהמת.

איבדת טוהר גופך, עוד לפני שאיבדת את תימומתך.

קרעת שערי ילדותך, עוד לפני שהפכת לנערה בגופך.

דמעות לא עוזרות. לא כאן ילדה. לבכות דמעות חרטה, לא יחזיר את גלגל החיים לאחור.

בנבכי נפשך הינך יודעת כי דבר לא יחזיר את גלגל החיים לאחור.

אבל זה לא משנה לך. נחלים של דמעות מתפרצים מעיניך דמויות השקד.

זו הכל באשמתך.

ואולי זו לא אשמה?

אולי את שונה.

חה. את צוחקת לעצמך בפנים.

החרטה היא חלק ממך.

חרטה מעולם לא היה פתרון.

ולא משנה. לא משנה, כי החרטה היא חלק ממך.

בכל פעימת ליבך, זורמת החרטה והטומאה עם דמך בעורקייך.

חוזר ללבך בורידייך.

הפסיקי לבכות, ילדה מזוהמת.

טוהרך, העדין, היפהפה, עליו נודעות בנות גילך, הרגילות, חולל.

ולרגע, לרגע זעיר, הרגשת שלמות חותרת במעלה עמוד שדרתך.

נותנת לך איזו הרגשת חמימות מהירה.

לרגע, נתת לעצמך להחליט כי את מי שאת.

אהובה. אנושית. בוגרת בנפשה. מיוחדת. שונה.

רגש הזוהמה חוזר להשליט בך קור.

ואת מנסה להבין, איך גרמת לעצמך להרגיש אהובה על ידי עצמך?