יואב ומיכל

חזרתי הביתה עייף ומיוזע. דבר ראשון פשטתי את כל הבגדים ועמדתי תחת הזרם החזק של מים דקות ארוכות, שוטף את הזוהמה, מטהר את מחשבותיי. תלאות החודשים האחרונים עברו כסרט מול עיניי והחלו להתפוגג כבועות סבון שמילאו את המקלחון. אחר כך ישנתי. התעוררתי כשקרני השמש האחרונות פילסו את דרכן דרך חריצי התריס וננעצו בעיניי. מתוך הדמדומים התקשרתי למיכל וקבענו להיפגש בתשע בערב. בזמן שעמד לרשותי התקלחתי במים קרים, אכלתי פריכיות אורז מלפני שנה שהשאירה האקסית המיתולוגית וטונה. התקשרתי להוריי לספר על חזרתי לעיר הגדולה והבטחתי שהשבוע, בטוח, אגיע אליהם לקבלת השבת.

מיכל חיכתה לי בשולחן הפינתי, וכשנכנסתי ראתה אותי מיד ונופפה במרץ בידה עטוית הצמידים הגדולים. התיישבתי לצידה שוקע בכריות הרכות ובאווירה הנינוחה ששרתה תמיד סביב מיכל. היא שאלה אותי לשלומי , הקשיבה זמן מה בעיון רב ואז קטעה את דבריי:

"דניאל," הופתעתי מהנימה הרצינית בה ננקב שמו של חברי הטוב. " ככה זה היה צריך לקרות! הנה, תראה בעצמך." מיכל שלפה מתיק הבד הענק שלה יומן ישן, מהסוג שכיכב בקרב התיכוניסטיות בסוף המאה הקודמת, קצת לפני שכל בת תשחורת פתחה "בלוג" או אפילו אתר משלה. היא דפדפה בו והושיטה לי את העמוד בו הדביקה תמונה של בחור נאה החושף שיניים צחורות בחיוך שובה לב. באור הדל של בית הקפה נדמה היה לי שהבחור קורץ לי בעינו הימנית, שמח על הפגישה המחודשת.

התמונה נגזרה מפרסומת כלשהי והודבקה בהקפדה רבה לפני יותר מעשור, אך הבחור שבתמונה היה – דניאל! לא האמנתי למראה עיני: הקו המתעקל של השפה העליונה, השקע הזעיר בסנטר, נקודת החן מעל הגבה השמאלית. העיניים... בדיוק כפי שזכרתי אותו מפגישתנו האחרונה לפני התאונה שלי. אפילו המבט השובב, המסתיר סוד. שתקתי. מיכל הניחה את ידה על ידי וחשתי את הרוגע מפעפע לתוך עורקיי, מרגיע את הדופק המטורף שסחרר אותי מהרגע שהזכירה את דניאל.

"זו אינה תמונתו של דניאל," אמרה לאט, בוחנת את תגובתי," זוהי תמונתו של ג'ון פריבולד, שחקן די אלמוני אומנם, אבל חתיך הורס," חייכה לעצמה,"התאהבתי בו בגיל שש עשרה, נדמה לי, ועד הצבא הייתי משוכנעת שכך יראה האחד והיחיד שלי." המלצרית החיננית ניגשה אלינו וקטעה את דבריה. מיכל נטלה מידי את היומן והניחה אותו על השולחן לפניה , שקועה לגמרי בתמונה. רק כשהמלצרית חזרה על שאלתה הזמינה מיכל כוס תה צמחים ועוגת פרג. הייתי רעב, אך רק המילה "גם" הצליחה לצאת מפי.

"אתה מבין שדניאל ואני נועדנו זה לזו." מיכל הישירה אלי את מבטה ברגע שהמלצרית התרחקה מעט משולחננו."חיכיתי לו כל חיי," אמרה, "ואתה יודע זאת, עמוק עמוק בליבך אתה יודע." הרגשתי את העייפות זוחלת על גבי, הנהנתי בהשלמה, נפשי וגופי עורגים אל מיכל.