מיכל ודניאל
" איחרת" העורך הצנום נזף בדניאל והושיט לו דף עם פרטי המשימה : "יש לך פגישה עם דר' צחור. את הכתבה אני רוצה בעוד יומיים." דניאל נאנח ויצא מהמשרד. מצד אחד שמח על שמזכירת המערכת הצליחה לסדר לו את הפגישה החשובה, מאידך הצטער על שאינו יכול לבלות את היום בחברת מיכל. היו לו כשעתיים עד הפגישה , שעה וחצי – שעתיים של ראיון, כתיבה, עריכה... שמונה? תשע בערב? דניאל הושיט את ידו לעבר הטלפון הסלולרי וקפא במקום. היא לא נתנה לו את מספר הטלפון שלה! בקדחתנות ניסה להיזכר במכר משותף, אולי מישהו שפגש אמש במסיבה? ניסה להיזכר בשיחתם, אולי נתנה רמז כלשהו, קצה חוט. לא היה כלום, שום רמז. חוץ מהעובדה שנתקל בה ברחוב והצטרף למסיבה. דניאל החליט לחזור ולחפשה בערב לאותו המתחם. כעת היה רגוע יותר, גיבוש תכנית פעולה הרגיעה אותו והוא התפנה לעבודתו.
באותו ערב דניאל לא מצא את מיכל. לא הועילה הצעידה לאורך הרחוב, הישיבה הארוכה על כסא רעוע בפתח בית הקפה בו לגמו מהמשקה הטעים להפליא בבוקר שלמחרת. דניאל ניסה לדובב את בעלת המקום, אך כל מה שקיבל ממנה היה קפה חיוור בטעם לא ברור ומבטים חסרי סבלנות. לבסוף ויתר, קם, שילם ובהברקה של רגע פנה אל הבית בו בילו במסיבה. הגיע אל דלת הכניסה ועצר: המסיבה הייתה על הגג המשותף, בבניין שתים עשרה דיירים. החליט להתחיל בדירות שבקומה העליונה. דיירת הדירה בקומה עליונה ידעה לספר שהמארגנים, שני חברה צעירים מהדירה ממול יהיו בבית מאוחר מאוד, אם בכלל: האחד ברמן, השני, נדמה לה, רקדן או אומן או סוחר סמים. הבחורה צחקה בקול רם בוחנת תגובתו של דניאל. הוא התעלם ממבטה המזמין ושאל על מיכל. הבחורה הזעיפה פנים , סיננה:" מי זוכר?" וטרקה את הדלת. העייפות השתלטה על דניאל בבת אחת, יוצקת עופרת לתוך איבריו, מעקמת, שוברת את עצמותיו, דוקרת במחטים את שריריו. בקושי רב גרר את עצמו מטה ועצר מונית. הדרך נראתה ארוכה מתמיד, כל עצירה הגבירה את הכאבים, הגדילה את גוש חוסר הסבלנות שטפח בחזהו. גופו ונפשו זעקו למיכל.
זרם המים במקלחת היה חם, חזק, מנחם ומטהר. הכאבים דהו, מפלצת חוסר המנוחה הרפתה במקצת את אחיזתה, רק עייפות נותרה, עצומה ומשתקת. דניאל כרך על מותניו מגבת לבנה גדולה וסקר בעיון את הדמות רחבת הכתפיים שנשקפה מבעד לאדי מים שכיסו את המראה. מיכל רוצה בו, בכך לא היה לו ספק. כל מה שהוא צריך זה למצוא אותה בעיר של כחצי מיליון תושבים. 'בטח, בקלי קלות,' גיחך לבבואתו ופנה לחדר השינה. האוויר היה חם ודביק והכרתו התערפלה במהירות, שוקעת לתוך רוגע השנייה. בדמדומי ההכרה צפה מול פניו דמותה של מיכל. היא ישבה על שרפרף עץ פשוט, חצאית פרחונית ארוכה מתוחה על ירכיה המפוסקת ושיערה אסוף מאחור בפקעת שובבה. על המחצלת שלפניה נחו פסלונים מעיסת ניר, כרטיסי ברכה מעוצבים, אגרטלים במגוון צורות והכול שמח, צבעוני והמון אנשים חולפים ומתעניינים במרכולתה וחיוכה מאיר לכולם. היה זה הרגע בו דניאל נזכר שבימי שלישי ושישי מיכל מוכרת חפצי אומנות מחומרים ממוחזרים במדרחוב נחלת בנימין.
"היום שלישי," דניאל התעורר באחת, מקלל את עצמו על הפספוס. מצד שני, המחשבה שלא אבדה לו לנצח ערסלה אותו לשינה עמוקה ובריאה.
