חֲמָמִית (מתוך אלף בית של חיים)/ רונן
Do you speak English?" "
לרגע השאלה הזו בילבלה אותי. עדיין התנשפתי בכבדות וניסיתי לחשב מה אני מפסיד ואיך אני משיג את החומר. אין דבר יותר מבאס מלראות את הרכבת שלך יוצאת מהתחנה, ביחוד כשאתה נורא נורא ממהר. הרכבת הבאה לבאר שבע יוצאת רק עוד שעה וחצי. התישבתי על הספסל בחבטה זורק את הצ'מידאן לידי ואז הבליחה השאלה הזו מימיני. היה זה בחור רזה וגמלוני שכתפיו כמו ניסו לסוכך על אוזניו. לראשו חבש מעין כובע או כיפה גדולה, לבנה, סרוגה ביד ועם חורים גדולים שקווצות שיער חום ביצבצו מבניהם. לסנטרו רבץ זקנקן של מישהו שלא החליט באיזה סגנון לעצב אותו. גביניו היו מורמות במעין סימן שאלה וכל ישותו בדריכות לתשובה לשאלתו.
"yes?." עניתי.
"Can you tell me a story?"
"What?! "
"A story" הסביר לי כאילו זה הדבר המובן מאליו ביותר בעולם. בחנתי אותו שוב. לרגליו נעל סנדלים תנכיות חומות(עדיין מישהו הולך אם תנכיות?) שבאחד מהם במקום אבזם הרצועה היתה מחוברת בחוט. על אחת מרגליו שכב, נשען, תרמיל קטן בצבע כחול משופשף ובלוי עד שבחלקים ממנו הצבע הפך ללבן או שחור ועליו סמל ישן של חברת דן. הוא לבש מכנסי ג'ינס שהיו קצרים עליו וקרסוליו ביצבצו מתחת. לגופו חולצה מכופתרת בצבע חקי שאחד מהכפתורים היה חסר ודרך הפתח שנפער בה ניתן היה לראות חזה חלק כמעט ללא שיער.
"You are an Israeli aren’t you?"
"so?"
"have you been in the army?"
"yes." לא אהבתי את הכיוון שהשאלות התחילו לפנות אליו והתחלתי להשמע באוזני עצמי כמו אחת מהפרסומות האלה ליס אבל היה משהו מסקרן בפניה הלא שיגרתית הזו.
"so you must have a story. Israelies always have a good story to tell."
איזה סיפור בראש שלו? הסתכלתי בזהירות מסביב לראות אם אין איזו מצלמה ניסתרת. לא מספיק הסיפור עם נירית, לא די שפספסתי בגללה את הרכבת ואת ההרצאה על מבנה התא עכשיו הקרציה הזה רוצה שאני אספר לו סיפור. מה הוא עושה? יושב כאן על הספסל ומתעלק על נוסעים שפספסו את הרכבת. מקווה שהיאוש, הדיכאון והחשש כיצד יעבירו שעה וחצי עד לרכבת הבאה ישחררו את חרצובות לשונם? משהו לא הסתדר לי עם הברנש הזה. משהו היה בו לא בסדר אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על זה. "I am not so good with English to tell a story." זה בטח יוריד אותו ממני. איך לא חשבתי על זה קודם?"
"that’s O.K. you can tell me in Hebrew."
מה הוא התחרפן לגמרי? מה זאת אומרת בעיברית? "Do you speak אתה מבין עיברית?"
"yes of corse."
עכשיו הבנתי מה הפריע לי כל הזמן. "אתה גם מדבר עיברית?"
"בטח!" ענה מנסה לחסום את החיוך שניסה לנסר בזויות פיו.
בן זונה מניאק. "אז למה שאלת אם אני מדבר אנגלית?" איך לא שמתי לב עד עכשיו שהמבטא שלו זה מבטא של צבר בכלל. אולי הכיפה והתמהוניות הוליכו אותי שולל.
"כי באנגלית אנשים נוטים לשתף פעולה יותר."
היה הגיון במה שהוא אמר. חשבתי על זה. עם כל השטיפות מוח שאנחנו עוברים בטלוויזיה ובקולנוע, אנחנו אולי מדברים עיברית אבל מזמן אנחנו חולמים באמריקאית. ביחוד עם הלימודים והאינטרנט האנגלית זו השפה שאנחנו מתחילים לחשוב בה יותר ויותר. לפחות כל מי שלומד איתי ביולוגיה נמצא במצב הזה.
"נו, חשבת על סיפור בשבילי?"
התחילו להגיע עוד אנשים שחיפשו איפה לשבת. מבלי להניד עפעף החוצפן הזה הוריד את הצ'מידאן שלי לריצפה והתישב לידי. "עזוב אותך משטויות. אין לי סיפור בשבילך."
"אין דבר כזה!" קבע בפסקנות. "לכל אדם יש סיפור."
"אולי לכל אחד יש סיפור אבל לא משהו מעניין. תאמין לי החיים שלי מה זה משעממים."
הוא הביט לי עמוק בעיניים. ככה פתאום חצי פנה אלי והביט לתוכי. לעיניו החומות היתה חיות משלהן. הרגשתי כאילו מישהו אחר מציץ בי מתוכו. כאילו הגוף שלו זו רק תחפושת למשהו אחר שגר שם בפנים. אני מקווה שהוא לא 'אדגר' - המקק הגלקטי מגברים בשחור - צחקתי לעצמי אבל לא היה שום דבר מבדח במבט שלו.
"אני רואה שיש לך הרבה סיפורים לא רק אחד." ניסיתי למחות אבל הוא הסה אותי בידו. "בוא אני אספר לך על הפרויקט שלי."
"הפרויקט שלך?" השתוממתי
"איך התחלתי לעסוק בו זה סיפור בפני עצמו אבל לא זה מה שאני רוצה להסביר לך. אתה צריך להבין שסיפור זה משהו חי. משהו שגר בתוך אנשים. כמו שיש אנשים שגרים להם על הראש כינים ואצל כולנו גרים לנו על ובתוך הגוף כל מני מיקרו אורגניזמים ככה גם הסיפורים גרים אצלנו."
אולי גם הוא לומד ביולוגיה. הדברים שגרים אצלינו על הגוף היו מזעזעים כל אדם מהישוב.
"סיפור הוא כמו כל יצור חי." הוא המשיך ברגע שראה בעיני כי הקשב שלי חזר. צריך שיגדלו אותו, יטפחו אותו, יתנו לו תשומת לב. כי סיפור כמו שכל אחד מאיתנו בלי תשומת לב פשוט מחמיץ וגווע. אצל כל אדם בוגר אפשר לראות על פי התנהגותו כמה סיפורים הוא כבר הרג. אם אתה מכיר את הטיפוסים הנרגנים, שאף פעם לא מרוצים או את אלה שלא מקשיבים לאף אחד כי הם תמיד יודעים יותר טוב?"
הנדתי בראשי במחווה לא מחייבת.
"אז תדע לך שהם ממש בתי קברות לסיפורים." אמר והשתתק מנסה לראות את השפעת דבריו עלי.
"אז מה, אתה גננת של סיפורים?" אמרתי וגיחכתי במבוכה.
"אני חממית של סיפורים." אמר בגאווה.
" מה חממה של סיפורים?"
"לא חממה, חממית. לא חשוב. אני מוכן לעשות אתך הסכם."
"איזה הסכם?" שאלתי בחשדנות וכל מני סרטים התחילו לרוץ לי בראש.
"אני אספר לך את אחד מהסיפורים שאני שומר ומטפח ואתה בתמורה תספר לי סיפור משלך?"
"ואם הסיפור שלי לא יהיה מוצלח."
"אתה חייב להבין שאין דבר כזה סיפור לא מוצלח. כמו שאין דבר כזה ילד לא מוצלח. כל אחד הוא עולם בפני עצמו. גולמי, שלם, מושלם. הציפיות שלנו הם אלה שבדרך כלל מקלקלים אותם."
לא הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. רק הרבה שנים מאוחר יותר כשכבר מצאתי את בת הזוג הראויה לי (לא נירית) ונולד בננו הבכור ניזכרתי בדבריו ופתאום הרבה מאוד דברים התחברו והפכו להיות מובנים פתאום. כמו אאוריקה של הורים לבנים בכורים. אולי זו בכלל מטרתם של סיפורים.
הוא לא חיכה להסכמה מפורשת שלי, או אולי פשוט קרא אותה בפני. "איזה סיפור אני אספר לך? מה מתאים לך? אולי את סיפורו של ברדגונס על אהבת הורים או אולי את סיפורו של M16. הסיפור של צליל לא מתאים במקרה שלך. הנסיעה ללונדון, לא ..."
ככה הוא המשיך לנהל את הדו שיח המוזר עם עצמו והאמת שהתחלתי להיות סקרן. פתאום ממש רציתי לשמוע איזה סיפור החממית הזה יכול לספר לי.
"זהו, אני יודע!" אמר בחיוך ועיניו החומות הבליחו פתאום כאילו מישהו האיר את מתוכו בפנס.
"זה היה יום קיץ. יום חם במיוחד. הרכבת איחרה ביותר מחצי שעה והנוסעים על הרציף נעו באי נוחות שנבעה מהחום, הצפיפות והדוחק. פה ושם נשמעו טרוניות רועמות על רכבת ישראל ועל לוחות הזמנים הפיקטיביים שלה. במדינה פיקטיבית עם ממשלה פיקטיבית למה שלרכבת לא יהיה לוח זמנים פיקטיבי אמר אחד. דפקטיבי ענה לו אחר ולרגע עננת הכעס והתיסכול התרוממה מעט וכמעט התפוגגה ואז חזרה שוב לעטוף את כולם. חיילים מיואשים שהבינו שכבר הלכה השבת כי אין סיכוי שהם יגיעו לבסיס בזמן שכבו מעולפים מחום על הריצפה כשהנשק שלהם אחוז בין רגליהם. על אחד הספסלים ישב והקשיב רוב קשב אדם מבוגר כבן שישים. הוא לא היה מושך אליו תשומת לב מיוחדת לולא לבש מכנסיים קצרים. מדי פעם, אחד מהנוסעים המתוסכלים שהחום והשיעמום הריצו אותו לקצה השני של הרציף, היה עובר ומגניב את מבטו אל רגלו של הקשיש. מבעד למכנסיים נראתה היטב רגל אחת שדופה ומנומרת במפה כחלחלה ירקרקה ששירטטו ורידיו. היא רק הוותה ניגוד בולט לרגלו השניה. זו מהמתכת הכחולה. למעשה לקח זמן להבין שמוט המתכת הכחול מחובר בצידו האחד לנעל ובצידו השני, מתחת למכנסיים הקצרים אל האיש.
כמו גל האולה באיצטדיוני הכדורגל החלו האנשים המחכים להתרומם ממושבם. ראשונים היו אלה הקרובים לקצה הרציף וראו את הרכבת המתקרבת. עתה, כשסוף סוף הגיעה הארץ המובטחת בחריקת גלגלים החל ים הקיטורים להעלות אדוות ומשברים. אנשים ניסו למהר ולתפוס מקום היכן שהם שיערו כי לאחר שהרכבת תעצור ימצא הפתח. הדוחק ליד הרציף החל לתת אותותיו והכעס פיעפע פנימה ככל שהטמפרטורה עלתה והזיעה ניגרה החוצה. הקשיש המשיך לשבת בשלווה במקומו מביט משועשע בחייל שמנסה להידחף קדימה למרות הנשק וההר בצורת תרמיל שנשא על גבו. שתי דוסיות ניסו בו זמנית להתקדם לקו הראשון מבלי לבוא במגע עם הזכרים החילוניים שהקיפו אותן. הרכבת נעצרה ודלתותיה נפערו לרווחה. מבעדם ניסו להקיא את עצמם החוצה נחילי אנשים. אבל כמו בישראל הנוסעים המותשים והחרדים למקומם עטו על הדלתות בניסיון לחדור פנימה ראשונים. פקקי התנועה האנושיים רק הרחיבו את חיוכו של הקשיש שלא זז ממקומו. לבסוף, כמו גם בים סוער, שני הזרמים הצליחו לעבור זה מבעד לזה ולשניה נותר הרציף ריק מאד. רק אז קם הישיש ממקומו סידר את בגדיו ועלה לרכבת.
היתה זו הרכבת של יום ראשון. רכבת בוקר עמוסה במיוחד העושה את דרכה צפונה. כל המקומות ניתפסו מזה מיכבר ואנשים גדשו את המעברים, ניתלים על העמודים ומזכירים במעט את מוצאנו. הקשיש ניסה להתקדם קדימה אבל התימרונים האקרובטיים שנידרשו לשם כך היו למעלה מכוחותיו או שפשוט רגלו התותבת לא איפשרה אותם. לפתע הרכבת ניתקה בהפתעה מהרציף והזקן מצא את עצמו בזרועותיו של חיל צעיר. הזקן ניסה למלמל התנצלות וניסה לקום. תנודות הרכבת ורגלו הבוגדנית גרמו לו בכל פעם להתרומם כמעט ולחזור שוב לחיק החייל. שניהם רקדו מעין ריקוד מוזר של מבוכה וחוסר אונים. מודעים לעשרות העיניים הרתוקות אליהם. לבסוף התעשת הקשיש ונחלץ מזרועות צהל. אבל אז החלה מקהלת הקולות של הנוסעים האחרים שקראה לחייל לקום ולתת לו את מקומו. אל המקהלה הצטרפו גם חבריו של החייל, מתגרים בו ולועגים על כי עליו נפל הפור. "תקום אתה." הטיח החייל בחברו שישב לידו וקם. "מה אני אשם שהוא נפל דווקא עלי?" הזקן הנכלם סירב לשבת ועשה תנועות מחאה בידיו. כשראה החייל כי הזקן אינו רוצה לשבת עשה סימנים לחזור אל מקומו. אז התנפלה עליו מטרוניתה עבת בשר וצעקה כיצד הוא לא מתבייש ושכבר לא מלמדים דרך ארץ במדינה הזו. אישה אחרת צעקה על הזקן שישב כבר וזוג אחד עם מבטא רוסי אמר אחד לשני שזה לא זמן מתאים לנכים לנסוע ברכבת. מהמושב ממול ענה לו אדם מבוגר שזה ככה במדינה שלנו כי לאף אחד לא אכפת.
הזקן התיישב נכלם במקומו של החייל ואילו השני נעמד בהפגנתיות שולח מבטים מזרי אימה בחבריו. הנשק המקוצר מטלטל על צידו חובט קלות באישה במושב הסמוך שהרימה אליו את מבטה, נתקלה בעיניו והחרישה. האויר בקרון עמד כמו תלמיד שנשלח לפינה. המזגן הגיר את מאמציו מבעד לחריציו אבל כמו אצל רבים זה היה למעלה מכוחתיו. האויר שהגיע אל הנוסעים המיוזעים היה מזיע בעצמו. יחד עם זאת כל החלונות בקרון היו סגורים ושיכבה עבה ומימית כיסתה אותם כמו וילון. גורמת לנוף החולף שבחוץ להפוך לכתם מטושטש וחסר כל מובן. החוויה הנעימה של הנסיעה ברכבת, הטלטול המשחרר והמרגיע, הנוף שחולף מבעד לחלון כמו מבעד לטלויזיה קוסמית, הוחלף למשהו שהזכיר יותר רכבות שהובילו דברים אחרים. ללא הנוחם של הנופים החולפים מבעד לחלון החלו עיני האנשים לבהות ולשוטט בחוסר נוחות זה אל פניו של זה. מרפרפים, חודרים ונסוגים כמו ענן יבחושים מטריד. כל נוסע השתדל להתכנס בגולם הקריר של עצמו. ללא הצלחה מרובה. כמות האנשים בקרון לא איפשרה שום אינטימיות גם אצל החולמניים שבנוסעי הרכבת. הטמפרטורה בקרון החלה לעלות ואגלי הזיעה החלו מופיעים כמו אגזמה לאחר חמסין. הרגישים מבין הנוסעים אולי יכלו לחוש באותו ענן רגשות אנושי המתכדר לו מעל ראשיהם. בנוסעי הקרון ניכרה אותה הדריכות המורגשת כאשר הברומטר יורד. אנשים ישבו מתוחים על מקומם נעים בתנועות חדות ועצבניות מצד לצד. כמעט כל הקרון ציפה לשבר ההולך וקרב."
הוא עצר והביט בי. שותק. תמונת הרציף המתמלא שבה אל מול עיני. כמו עליתי ושבתי ממסע מרוחק. שמתי לב שעשרות אנשים כבר חיכו לרכבת וכי חלפה כמעט שעה מאז התחיל לדבר. למה הוא הפסיק? תהיתי. היה משהו באופן שאמר את המילים שהעצים את המשמעות שלהן. הקצב שבו סיפר לא היה אחיד. עולה ויורד. ניסיתי לדמות לרגע את הנעימה שבה סיפר את סיפורו, מנסה לבודד לרגע רק את המנגינה. יכולתי לשמוע בתוכה את הקרקושים והשיקשוקים. קולות של רכבת. כאשר גם המשמעות מצטרפת כקונטרפונקט וממלאת את החללים, מערסלת את התודעה בטילטול מונוטוני שמדי פעם עולה כרעש קיצבי נעים שמתגבר ונעלם. פערתי את פי לומר משהו אבל המילים סרבו להתגבש על לשוני.
אחרי שלקחתי נשימה אילמת עמוקה המשיך ומצאתי עצמי שוקע במהירות חזרה לתוך הסיפור. כמו סרט אחרי ההפסקה. כמו בין לגימה ללגימה מכוס של בירה.
"שתי הדוסיות החלו לנפנף על פניהם הסמוקות. מנסות להשיב אוויר על פניהם וכמובן לא מעיזות לפרוף כפתור. אנשים החלו להאנח בשקט לעצמם. אמא צעירה השקתה את בנה בן השלוש ששכב שרוע עליה מנומנם ואחר כך הרטיבה את חיתול הבד והשיבה את פניה המיוזעות. שני צעירות שישבו בקצה הקרון עם הגב לשאר הנוסעים נפנפו בבד גופייותיהן, מתוח ושחרר חליפות מנסות לייצר משב רוח מקל. החייל שעמד מאחוריהן מתח את צווארו מנסה להיטיב את מבטו פנימה ככל האפשר. הקשיש היה לכוד בין שני חיילים ותרמילי הבית שנחו על בירכיהם. כלוא מרצון בין עלומיהם לבין דעת הקהל שמיסמרה אותו למקומו כמו פתק על לוח שעם. בהסח הדעת ליטף כמה וכמה פעמים את חזהו, מנסה במעט להשיב את נפשו. לפתע במהלך מתריס, כנגד כל אותה תשומת הלב שהופנתה אליו, נעמד, שלח את ידו לתוך מכנסיו. גל של לחישות ומבטים עבר בקרון. מצטרף אל הענן שכבר עמד סמיך וכמעט בשל במרומיו. אחר כך הוא התישב והחל אוחז בשתי ידיו, במרץ מפתיע, את עמוד המתכת ואת נדן הפלסטי שהיה מחובר אליו ונגלה מתחת למיכנסיו. במשיכה אחת שיחרר את הפרוטזה והעמידה בתנועת ניצחון לידו. אנחת רווחה והקלה השתררה על פניו וגם על פניהם של חלק מהנוסעים. מתיק צד קטן שלף מגבת קטנה ובאמצעותה הספיג את הגדם המזיע של רגלו. לאחר מכן נשען לאחור שוקע לתוך נימנום של הקלה. כשהקשיש יחזור לעשתונותיו ולהכרתו ימצא את הקרון ריק ואת יאושו מלא.
החיילים הביטו זה בזה וברגל התותבת והתחילו לצחוק בשקט. לא חלפו מספר דקות ופרצופים החלו להתכרכם. אפים הוכנסו לפעולה מוגברת. כלהקת כלבי גישוש החלו האמיצים לנסות ולאתר את כיווני זרימת האוויר ומקור הצרה החדשה שתקפה את חושיהם הרגישים. האם הצעירה הרימה את ילדה הקט ורירחה באחוריו. תימניה מבוגרת שישבה ליד המעבר ובין רגליה שני סלים גדושים פישפשה בסליה במרץ ואחר כך נשענה לאחור בהקלה. אותות לא מילוליים החלו לעבור בין נוסעי הקרון. יוצרים רשת תיקשורת מהירה ומדוייקת. כאחים לצרה המוצאים מייד שפה משותפת. הזוג בעלי המיבטא הרוסי עיוו את פניהם בגועל והאישה סכרה במופגן את אפה בשתי אצבעות. החייל העומד הצביע בעיניו וחברו היושב התרומם בזהירות ממקומו, שולח מבט לעבר הקשיש המנמנם, וטמן את אפו בפתח העליון של הפרוטזה. הוא נפל אחורה בחבטה שכמעט הקיצה את שכנו המבוגר, לפת את ליבו ועשה הצגה כאילו הוא מת ביסורים קשים. החיל העומד רמז לו בעיניו כאילו שואל האם זה זה וקיבל בתשובה ניפנוף עצבני של כף היד שבתרגום לחיילית אמר חבל לך על הזמן. אין דברים כאלה. המטרוניתה שציוותה קודם לכן על החייל למסור את מקומו, קמה עכשיו בהתרסה ופתחה את החלון. נישענת עליו בכל כוחה וטומנת את ראשה הרחק הרחק מחוץ לרכבת. "תסגרי את החלון. חבל על המזגן" קראה לעברה גברת ממושקפת שבמשך כל הנסיעה ניסתה לקנח את אפה. החיילים פרצו עכשיו בצחוק לא מרוסן. ביחוד כשאף אחד לא הגיב לבקשתה. החייל השני שישב ליד הקשיש שלח יד והרים את הפרוטזה. שני חבריו לפתו את אפיהם ושאלו אם זה עכשיו התרגיל אב"כ. בתשובה הוא מסר אותה לחייל שעמד. השני באינסטינקט תפס אותה באויר וחבט עוד פעם עם המקוצר בנוסעת שלידו. הפעם היתה זו חבטה חזקה שחילצה מפיה "אולי תיזהר קצת עם הנשק הזה." "סליחה." מלמל והצביע על מה שיש לו ביד כעל מטען מסוכן. חייל שישב שני מושבים הלאה שאל "זה זה אחי?" אז החייל העומד ניגש אליו ודחף את הפתח אל מתחת לאפו. "אלוהים, אני מת!" צעק החייל והחזיר את הרגל לחייל העומד. שניסה להחזיר לו אותה בחזרה ללא הצלחה. אז הוא ניסה להחזיר אותה למקומה אבל החיילים היושבים שהאוויר מבחוץ קצת הקל עליהם סרבו לקבל אותה בחזרה. התחיל מאבק מעל לראשו של הקשיש בזמן שראשו נע ונד מצד לצד קלות וחייך ילדותי נמסך על פניו. החייל העומד הצליח להיפטר מהרגל וניסה להתרחק אבל החייל שליד המעבר היה זריז יותר ודחף את כף הרגל לתוך רצועת הנשק שלו לקול צחוקים וגיחוכים שעלו מהסביבה הקרובה. "תקח את זה ממני." רגז החייל יותר בגלל הצחוק לאיד מאשר המעשה. "זה שלך במתנה." ענה לו זה שליד החלון. התפתח שוב מאבק כאשר הפעם לא הצליח העומד לגבור על שני חבריו היושבים. לאחר דקות סוערות של מאבק אילם היו שלושתם פרועים ומיוזעים. "רגלי, רגלי." קרא אליו אחד מחבריו ואז השני הצטרף אליו ושניהם החלו לטפוח בקול עם כף ידם על הרגל שלהם תוך כדי צחוקים והשתנקויות. "רגלי אמרתי לך." ציווה החייל הסמוך לחלון לקול צחוק מתגבר של כל הסביבה. החייל העומד קפא לשניה והביט ברגל ואז השליך אותה אל מחוץ לחלון.
הסטרטוס נימבוס שתלה בחלל הקרון נישבר בבת אחת בקול דממה דקה. רק רחש הרוח מהחלון הפתוח ליחשש את קולו. מרחף בחלל. מלטף באקראי פנים חלקות ופנים חרופות. נשים וגברים כאחד עטו על פניהם ארשת אטומה ולא העזו להביט זה בעיניו של זה. איש לא קם, זע, הטיב מיקומו, נע, מיקם מחדש את תיקו, שאל או ענה, רקע, תקע, פסע, או רקק עד לסוף הנסיעה. כל אחד רק שתק. שוקע עמוק לתוך עצמו. כשהגיעה הרכבת לתחנתה הסופית קמו הנוסעים כאיש אחד, פוסעים מעדנות ומותירים מאחור קשיש אחד חסר ועם חיוך ילדותי."
כל הדרך לבאר שבע חשבתי על הסיפור. ניסיתי להבין למה דווקא החממית בחר את הסיפור הזה מתוך , בוודאי, אלפי הסיפורים שהופקדו בידו. רציתי שיספר לי גם מה קרה כשהקשיש התעורר ומה קרה לרגל אבל הוא רק חייך. כמובן שסיפרתי לו אחר כך את הסיפור חסר הערך שלי. כמו שהוא היה מספר מחונן הוא גם היה מקשיבן מחונן. עיניו קלטו הכל אל תוכן, משדלות, משכנעות אותי להיפתח. ללדת את הסיפור.
"איפה הכרתם?" שאל.
"היא חברה של חברה של חבר שלי מהצבא. נפגשנו במסיבה ואחר כך יצאנו כפול לאיזה סרט." לא הבנתי איך זה קשור אבל הוא המשיך לשאול.
"ולמה כל כך נפגעת?"
"מה זאת אומרת למה? בלילה היא משתרללת. וזה. עושה דברים , שלא חשוב עכשיו." הבטתי מסביבי אם מישהו מקשיב לנו. "ובבוקר היא ככה. אומרת לי שזהו."
"אז האגו שלך נפגע?"
"לא מה פתאום האגו. חשבתי שעם אנחנו גרים ביחד אז אולי, אתה יודע."
"גרת כבר עם מישהי לפניה? חברה לא שותפה."
"לא. אבל מה זה קשור?"
"אתה אוהב אותה?"
לא האמנתי לאיפה השיחה גולשת ועוד יותר לא האמנתי שאני עונה על כל השאלות האלה. "כן, אני חושב."
"כשאוהבים יודעים לא חושבים. "העיר לי ביובש. "היתה לך איזו אהבה גדולה לפניה? מישהי שברה לך את הלב?"
"מה זה קשור? ואיך הגענו מהסיפור שלי לכל השאלות האלה?" הוא התעלם מהשאלות שלי.
"מתי אמרת לה שאתה מתחיל ללמוד בבאר שבע?"
"שבוע שעבר לפני תחילת הלימודים."
"ואיך אתה חושב שהיא הרגישה לגבי זה?"
"איך אני יכול לדעת איך היא הרגישה? סבבה כזה. זה מה שהיא אמרה."
"ולמה אתה כועס עכשיו?"
"לא שמעת אף מילה. אני קם היום בבוקר . שמח כזה בכל הגוף. השרירים כואבים במין סבבה כזאת של לילה אחרי. ואז היא אומרת לי לקחת את הכל ולא לחזור יותר. איך אתה היית מרגיש? ואז אני מנסה להתוכח אתה אבל היא יודעת יפה מאוד שאני צריך לתפוס את הרכבת המחורבנת הזו."
"פגוע. כועס?"
"בדיוק."
"על מה?"
"אתה משגע אותי. מה יש כאן לא להבין?"
"אם הייתם שניכם נוסעים ביחד ברכבת. אתה נרדם וכשאתה מתעורר אתה מגלה שהיא ירדה בתחנה אחרת. סתם ככה. פתאום. בלי להודיע לך לפני כן."
"הייתי מה זה כועס."
"ואם היית מתעורר פתאום. מרגיש ביד חזקה מטלטלת אותך באופן נמרץ ואז אתה מגלה שהרכבת עומדת בתחנה ואין אף אחד בקרון."
"נו אז מה?"
"אתה ככה מתמתח ומשפשף את העיניים, הכרטיסן מזרז אותך לקום וללכת כי הוא כבר מזמן תיכנן להיות בבית."
"ו..."
" ואז אתה מגלה שהפרוטזה שלך נעלמה?"
© כל הזכויות שמורות לרונן
חֲמָמִית
- מכשיר שבו מניחים תינוקות ופגים לשם השגחה על גדילתם בתנאים מבוקרים.
