שיחה עם הרגש

"למה את עצובה?"  הוא שאל אותי בקול תמים ולרגע הבזיק בי זכרון ישן

"אני לא עצובה" עניתי נחרצות

"טוב...אז אני אלך..." הוא הפנה את גבו כדי להמשיך בדרכו הארוכה,וגבו של אהובי כשפניו פונות לעבר הדלת הישנה על מנת לעזוב את אולם התזמורת, הבזיק לרגע על גבו

"לא.. חכה... אני רוצה להבין אותך" הסטתי את מבטי אל עבר הרצפה

"טוב." הוא ענה בנינוחות והתיישב לידי על הסלע הלבן והריק

"למה אתה כל כך אמיתי?" שאלתי והוא הסתכל לי ישירות בעיניים "כי רק ככה אנשים יבינו אותי, אותך למשל, אף אחד לא מבין, תגידי לי, אפילו עם עצמך את לא אמיתית, הא?" הוא ענה בטון מאשים כמו מישהו שבא להרביץ בי קצת תורה

"תשמע...." כיווצתי את השרירים שלי ודחפתי את הקול שלי "זה פשוט שאין לי סיבה להיות עצובה עכשיו, אני הייתי מאושרת כשהוא הבטיח לי אגדות, וגם כשחיינו בתוך כאלה ארמונות, אבל עכשיו אין ארמונות ולא נסיכים ולא נסיכות, ולא אגדות.. אז על מה כבר יש לי להיות עצובה?"

"טוב, אז אני אלך עכשיו..." הוא קם ועיקם את שפתיו "לא..! חכה..!" אוף הוא כזה רגיש הרגש הזה, חשבתי לעצמי...

"אני צריכה אותך, באמת שניסיתי, חטפתי את השוק, ואמרתי לעצמי: זה לא יכול להיות זה לא יכול להיות כמה פעמים, ואז שמתי מוזיקה עצובה ואפילו הכנתי כבר את הידיים שלי כדי לנגב את הדמעות.... אבל..." נעצרתי לרגע.

"אבל מה?" הוא ניסה להוציא ממני תובנות בכוח "אבל הבנתי שאין לי על מה." פסקתי נחרצות

"אז למה את רוצה אותי פה בצעם?" הוא ענה בפגיעות והישירות האופייניים לו "אני לא רוצה אותך, אל תעלב, אבל אתה פשוט בא, ואף אחד לא מזמין אותך"  "זו את מזמינה אותי" הוא חתך את דבריי

"נכון... אני מזמינה אותך.. כי אני יודעת שאתה אמור להיות, אבל אני פשוט לא חושבת שמגיע לי להיות עצובה בגללו."

"אה..." הוא הנהן בציניות והזכיר לי לרגע שוב את אותו אהוב אבוד "אבל זה כן בסדר למסגר אותו בתמונה ולתלות אותה ברום כותלי חייך, להקדיש כל צעד לזכרון על אגדות ולהפוך אותו לדבר היחיד בחייך שיכול להיות טוב..."

"נו הנה!" עצרתי אותו באמצע "הפעם רציתי שזה יהיה שונה, להגיד שאלה הכל זכרונות ישנים של ילדה קטנה, ואני והילדה הקטנה הזו כבר כל כך שונות, וגם הוא והילד הקטן הזה כל כך שונים, ולא נשאר דבר משותף והנה לאחר שנתיים קיבלנו שוב הזדמנות ו...."

"ואת רוצה לחזור לאותה הזדמנות"  הוא עצר באותי באמצע, "את רוצה לחזור לאותו נסיך יפה שלך ולקטוף מהר את ההבטחה שלו על בת הים הקטנה והנסיך שמתחתנים לפני שהוא יעלם לך מבין הידיים, ואת רוצה להיות שוב כל כך שמחה ולהרגיש שאת מהלכת בתוך אגדה..."

"תפסיק!" עצרתי אותו בהחלטיות "אני מתגעגעת, רק מתגעגעת, אתה לא מבין? אני לא יכולה יותר מזה, למה אתה עושה לי רע? לא מגיע לו שיהיה לי רע, תפסיק, למה אתה עושה לי את זה?"

"אני הרגש חמודה, זו העבודה שלי" הוא ענה בציוניות והבעתו הצינית של אהובי הבזיקה שוב על פניו,הרגש הסתכל לי בעיניים והמשיך את דבריו

"ובקשר למה שאמרת על כך אין לך על מה להיות עצובה, זו הנקודה, כשאנשים עצובים, הם לא עצובים על מה שיש, אלא על מה שאין..."