אינסומניה פסאודו-פסיכוטית

המציאות היא הזיה היפנגוגית.

אני פוקח עיניים - עדיין חושך. המיטה לא נוחה.

אני נוחת בנעלי הבית, פוסע ברחבי הבית אל עבר המחשב – אין הודעות.

אני פותח את הדלת כדי לגשת למטבח – מתחתיי תהום עמוקה, השטיח מתקמט ונדחף אל הבור ללא התחתית. אני מועד ונופל מטה. חפצים מרחפים סביבי – אקווריום עם המים חצי בחוץ, דג פיראנה מנסה לנשוך את אצבעותיי ומפספס רק בהבזק של רגע. אני נוחת במיטה.

אני פוקח עיניים – עדיין חושך. המיטה לא נוחה.

אני נוחת בנעלי הבית, פוסע ברחבי הבית אל עבר החלון – אין כוכבים.

אני ניגש למחשב, יוצר מסמך חדש ופותח במילים: "המציאות היא הזיה היפנגוגית".

אני פוקח עיניים – עדיין חושך. מתפתל במיטה לצד השני.

ברק מבעיר את החדר ואחריו רעם מאשר את ריקנות הכרית שלצידי.

אל מולי מוקרנת פסאודו-הולוגרמה של אותה אחת שייחלתי שתמיד תהיה במיטתי.

"אני בסך-הכל הזיה היפנגוגית –", היא אומרת, ונעלמת כלעומת שבאה. אני נאנח בייאוש.

אני פוקח עיניים – עדיין חושך. אני צריך לישון – מבליחה המחשבה בראשי.

אני נוחת ומפספס את נעלי הבית – "שיט" – אני לוחש לחלל סטריליות האוויר.

אני ניגש למחשב, יוצר מסמך חדש ופותח במילים: "המציאות היא הלוצינציה פסאודו-פסיכוטית".

המציאות היא הלוצינציה פסאודו-פסיכוטית.

אני פוקח עיניים – עדיין חושך. המיטה היא לוע שמאיים לבלוע את תכלית הקיום.

שיניי התיעוב מבליחים כמתוך פסיפס אורגני של מצעי סאטן. אני מעוכל במעי הגס של תכולת ארגז העץ.

אני פוקח עיניים – עדיין חושך. עדיין חושך. עדיין חושך!

אני עוצם עיניים – נושם נשימות עמוקות שבולעות רעל אורבני.

אני פוקח עיניים – כבר אור, האומנם? אני נמצא בגן-עדן טרופי, עצי הדקל נעים במקצבה המתקתק של הרוח. קצף הגלים מכה בעדנה בטרסות הבוציות השזופות. האוויר נקי מטוקסיקנים. את השקט מפר גשם כבד כשהשמיים נצבעים בשחור וברק שורף לאפר את העץ היפה שלידי.

אני פוקח עיניים – שעת הקסם. אני מביט בשעון – לא טוב, אני אומר לעצמי בשפת סתרים. התקרה מאיימת להיבלע בחשכת החדר. אני ניגש לפתוח תריסים. דמדומי הבוקר חורכים את עיניי לעייפה. אני סוגר תריסים. עוד כמה זמן עד שכבר העניין ימוצה? אני תוהה לעצמי.

אני עוצם עיניים – כבר חושך. אני נודד לעולמות רחוקים שהזמן והסיבה לא משחקים בהם. אני מגיע לתחילת הבריאה – מערבולת תודעתית שפורקת כל עול. אני נשאב פנימה אל הזיה היפנגוגית.

אני פוקח עיניים – כבר אור, האומנם? המיטה לא נוחה.

אני נוחת בנעלי הבית, פוסע ברחבי הבית אל עבר המחשב – אין הודעות.

אני פותח את הדלת כדי לגשת למטבח – מתחתיי... השטיח. אני מדלג מעליו ומכין לי קפה. מביט בשעון – עוד כמה זמן? זה לא שפוי. בעת הלגימה הראשונה – סחרחורת תוקפת אותי, הכוס מועפת מידיי בתיאטרליות, מתרסקת על הקרקע – אני מתמוטט על הרצפה הקרירה, ללא רוח חיים.