בוקר
קורי השנה נקרעו ממנו אחד אחר השני, עוד לילה חשב לעצמו ועצם את עיניו בחוזקה,
מנסה לאחוז בקרעי החלום שאותו כבר שכח, בזיכרון של הרגשה נעימה, על מה בדיוק חלם ואולי על מי,
החלום נעלם, אבל השעון לא!.
נזכר בוורדה שאמרה לו לפני שעזבה אותו: " אתה כמו שעון מעורר- קורע את כל החלומות, ומחכה עוד לתמורה". "כן," חשב לעצמו, "את צודקת אבל בעיקר את החלומות שלי".
קם מהמיטה, הרצפה הייתה קרה לרגליו היחפות, אבל הוא דשדש למקלחת. מתנדנד מעיפות ולחץ בשלפוחית השתן, בהשתנת הבוקר חשב "סוף סוף משהו טוב בבוקר" חש הנאה נפשית וגופנית.
תוך כדי צחצוח השינים הסתכל בראי ואמר לעצמו "בכלל לא רע, אתה עדין גבר מושך, יש הרבה נשים שתשמחנה לחבק אותך"
טפח על כרסו, תוך חצי גיחוך, "על מי אתה עובד, כבר מזמן יצאת מהמחזור, הבן שלך מושך בחורות, לא אתה".
העיף עוד מבט בראי, נגב את פניו וויתר על התסרוקת כי במילא לא נשאר הרבה מה לסרק.
בעת שלבש את החולצה שם לב לכתם קטן בחזית התלבט לרגע ולבש את החולצה " על מי אני מנסה לעשות רושם ממילא אף אחד לא ישים לב והחולצה סתם תשחק בכביסה" רכס את הג'ינס והודה לממציא הג'ינס שפתר אותו מההתלבטות איזה מכנסים ללבוש – ג'ינס תמיד טוב ומסתיר את הכרס והתחת.
מזג לעצמו קפה שחור, שחור, עם מעט סוכר, יישב בכורסא נשף מעל הכוס כדי להפיג את הבל הקפה, לקח נשימה עמוקה עם ריח קפה שהעביר בו צמרמורת של עונג. הלגימה הראשונה מהקפה טעמה מיוחד בתולי משהו, עוצמתי, מלא הבטחה. היא הקובעת את טעם שאר הלגימות, פותחת נתיב של עונג מהפה לגרון לקיבה ולראש.
בעת שנעל נעליו התעורר החתול והתחכך ברגליו, בעט בו קלות נרגז "לא מספיק שהכרס מפריעה לרכוס את הנעלים , גם החתול הזה נדבק בי".
התחרט וחש צער על החתול, וקצת על עצמו, הושיט את ידו אליו וגרגר לעומתו, אך החתול כבר נעלב ורבץ לו על הספה.
קם מהכורסא בעייפות, מתח את אבריו, ניסה להתעלם מכאב הגב חשב " בגילי כשאתה קם בבוקר ושום דבר לא כואב סימן שאתה מת". גם מחשבה זו לא עודדה את רוחו.
העיף מבט אחרון ומאוכזב על החדר, לבש את המעיל ויצא החוצה, קור של בוקר טפח על פניו מנסה להרתיעו, בצעד נחוש המשיך לעבר אופניו, נגב את המושב מטללי הלילה ובתנופה עלה על האופנים.
לפתע שמע מאחוריו " אתה יכול לעזור לי"
יוגב הבן של השכנים החדשים היה מאחוריו כשאחד משרוכי נעליו תפוס בשרשרת האופנים שלו.
ירד מאופניו וחלץ אות השרוך .
" תודה, סבא" לחש יוגב. עלה על אופניו ונעלם בסיבוב.
עמד משתאה חצי מחייך וחשב " בכל זאת זה יום טוב".
דצמבר 2006
