התינוק.

הוא מדגדג את התינוק והתינוק צוחק וצוחק. קול פעמונים מתוק מתנגן באוויר מרטיט את לבבותנו שפועמים בבטחה מאושרת ולא מודעת עד שלפתע הוא מתחלף בקול שיעול עז ההופך לחנק ולשקט מאיים שלפני סערה. אנחנו מסתכלים לרגע אחד על השני, הרגע האחד המדויק ההוא שעוד לא מבינים בו שמבינים שמפה כבר יהיה נורא אחר, אחר נורא. ואז הוא נוסג, צעד לאחור, ואני תופסת את התינוק ושואלת אותו ואת האוויר בצווחה מעוכה, "איפה המפתחות של המכונית?", והוא רץ לשולחן ומביא אותם, ואנחנו טסים למטה שש קומות, אפילו לא מחכים למעלית, הוא פותח את דלת הנהג בדיוק ובמהירות ואנחנו מחליקים פנימה. הוא נוסע כמו מטורף, נכנס בדרך ברחוב חד סטרי, ואני לא נוזפת בו, לא אומרת לו שבגללו עוד נהרג, רק שמחה שאין פה משטרה, ואולי בעצם מצטערת כי הרי אם היינו עוצרים לשנייה, מייד היו שומעים את השקט המאיים ומלווים אותנו עם קולות הצופרים שלהם עד לפתח בית החולים, אולי אפילו היו לוקחים אותנו יד ביד אל חדר המיון, מסבירים בשבילנו, דואגים בשבילנו.

אבל אין שום אורות כחולים. רק פניו של התינוק שכבר לא מהבהבים אלא מרוחים בשיקוף השמיים שמשקפים את הים. אני מלטפת את היד שלו, משרטטת עליה ספירלות ופתאום אנחנו רצים בין קירות לבנים וריחות של חולי ומרפא הנישאים ביניהם. הוא נשלף מידיי ונלקח ממני והלאה נעלם מעבר לפינה ואני צונחת אל כסא מפלסטיק. קשיש חולף על פניי, משחק במטבע, מקפיץ ועוטף באגרוף, בהקפצה הרביעית המטבע חוזר אל הרצפה, אני כורעת בחיפוש אחריו ואחר הסברים מדומים.  

©