כי חמלתי

ועת כי תחלה במחלה אנושה

צרי אין לה

ותתאהב באהבה המשיבה פניה ריקם.

ותעש עצמה לצחוק ולקלס.

וילעגו לה כל יושבי הקרת,

ותחשוב בחוליה כי זדים ומסיתים קמו לה

חשה חרופה ונזופה.

כמים  מצור הזילה למו ,זלגו דמעותיה

אומללה היא.

ותשלח חיצי זעם באגרותיה

ולא תבן כי דרכה נואלת,

ולא תרא מעיינות טל-חיים

ולא אור אחר בקצה המנהרה

ואומר,כי חמלתי מאד.

ורק זעקת שופר שיריה המשובחים

כקול שברים ותרועה