החלומות שלי

הכל שומם כאן מסביב, וכמעט שאני נכנעת לשביזות שלי. אני מתחילה קצת להתעייף, מהמלחמה התמידית להשאר אופטימית, ורואה את מה שמסביב לי. ושוב, שוב אני כועסת ולא מבינה, למה לי לא? למה לי אין? ואני מסתכלת בסטאטוס של כל אלה שכתוב להם "במערכת יחסים" ופשוט כועסת, על זה שבשבילם זה כל כך אמיתי, ועל זה שבשבילי זה לא יותר מחלום רחוק, שאף פעם לא התממש. אבל זה העניין: חלום, חלום רחוק.... ואם הוא לא היה לי, ממזמן הייתי נכנעת לשביזות שלי. ונכון שמבחוץ זה ניראה ממש אומלל, וגם לי בשניה הראשונה, אבל כשכולכם תיראו לאילו מחוזות מדהימים אני מפליגה, אז תבינו, שגם זו יכולה להיות נחמה.

החלומות שלי... נמצאים במקום אחר לגמרי, בנופי מדשאות רחוקים באירלנד הקסומה, וטירות מאבנים אפורות, וברקע מתנגת לה מוסיקה אירית שמחה, ואני והוא מהתחלה. אוהבים מהתחלה, רק אני והוא, באותו מקום רחוק... רק אני והוא, בלי שום קשר להמולת היום יום. כי אני והוא מכירים כבר מהתקופה הזו, בה היו רק ארמונות אבירים ואוויר טהור. בלי פייסבוק, וכל מיני שטויות גשמיות...

אנחנו מטיילים לנו, ומצחיקים אחד את השני כמו תמיד, והוא קד במין קידה אבירית, שנשמרה אפילו בשנת 2006 בתחנת אוטובוס אלמונית. והמבט שלו, כל כך טהור ומחויך, שסוחף אותי לאופטימיות כזו, כמו של ילד קטן, ואני צוחקת ומחייכת עד שכל הפרצוף שלי כבר כואב, האוויר כל כך נעים וממלא אותנו בתחושת שלמות. הוא אומר לי, שעכשיו הוא מבין לאן הוא שייך, ושהוא בזבז את זמנו במקומות של שמשות צורבות, ולכלוך של ילדים שוטים. הוא מספר לי, שגם הוא כמוני, אף פעם לא שכח, ואיזה מזל, שאנחנו יכולים לחזור להפגש כאן כל פעם מחדש.

 אפילו ששם, בעולם האמיתי הוא לא מפסיק לאכזב.... ואז, הוא מתקרב אל הצוואר שלי ולוחש לי (אבל לא באוזן כי אני שונאת שלוחשים לי באוזן), שבקרוב החלומות האלה יתגשמו, ואני רק צריכה להחזיק מעמד ממש עוד קצת, לא הרבה, ועברתי כבר יותר מחצי דרך, ותכף.... הסימנים ימשיכו, אני רק צריכה לעקוב אחריהם בשביל של החלומות שמתגשמים, ללכת צעד צעד, ואז אני אחיה את החלום שם על האדמה, בדיוק כמו מלפני כמעט שלוש שנים.....

ואני עוד מריחה את האוויר הטהור שרווי באופטימיות של הצמחים, נוחתת לאט לאט לאדמה, ומרגישה עוד את התקווה, שבסוף אותם חלומות יתגשמו, עד לשביזות הבאה.