פרק ב' -בסך הכל רצינו להגיע הבייתה בשלום / יעל רמי גבאי

בדחילו ורחימו ניגשים אמא והשומר אל המקלט .

עד שמאתרים את שלושתנו לוקח זמן לא מועט, ובאוויר פיצוצים ורעשים,

ובכי של ילדים קטנים.

דליה נעים, ילדה קטנה בת השכנים בוכה אף היא.

גם היא רוצה לבוא איתנו, אמא מתנדבת לקחת גם אותה אל ביתה.

השומר מסרב בתוקף..

- גברת, קחי אחריות רק על הילדים שלך,

 אף ילד זר לא יבוא איתך...

אמא לוקחת אותנו יד ביד,

הולכים בשורה אחת אחרי השניה.

ידיים חובקות אישה את רעותה בחיל ורעדה.

-`להצמד לקירות` צועקים אחרינו אנשי  הג``א.

הבגדים הנקיים והריחניים,

כמו הנעלים המצוחצחות 

הופכים למשניים בסיפור...

עוטים עליהם נשורת של אבק מן הקירות.

לו ידעה אמא , שלא נפגוש אף אחד בדרך, אלא רק את ...המלחמה...

אולי לא הייתה טורחת לצחצח לנו אותם עד שיבריקו  כל כך ...

שפופים ורועדים, הגענו סוף סוף אל הבית.

דרך של שתי דקות ארכה כמחצית השעה

 (אולי בדמיון, אבל ככה זה נראה..)

לנו לא היה מקלט,

ירדנו אל השכנה בקומה הראשונה ויזינה רוזה.

את הימים הבאים בילינו אצלה.

 החלונות נאטמו מבעוד מועד

בשקים שמילאנו מארגז החול, בגן העיר...

הגן הפך שומם. זה לא נעים לראות גן סגור...

אף אחד לא בא להתנדנד בנדנדות היתומות.

ישבנו כמה משפחות ביחד,

צפופים וכפופים.

 בלילות לא הדלקנו אור, הייתה `האפלה`

כדי שמטוסי האוייב לא יוכלו לזהות את בתינו...ולהפציץ.

ובאותו יום, מר ונמהר.

במקלט חיכה גם אמנון ברהום,

ילד קטן וצנום ,כבן שש , להוריו שיבואו לאסוף אותו .

אמנון היה בכתה א`. בכתה שלי.

הוא היה קטנצי`ק ,שקט , נעים הליכות,

בעל עיניים חומות ותמימות

 ושיער שחור.

ילד שהייתה בו אצילות מיוחדת.

כשבאו לקחת אותו הבייתה,

אולי הם לא נצמדו לקירות,

כמו שאנשי הג``א ביקשו,

ואולי לא שפר מזלו...

אמנון קיבל רסיס של פגז במצח...

למרבה הצער , אמנון לא שרד.

הוא נפטר אחר זמן מועט...

פתאום התחוור לנו, מה זו מלחמה...

הכסא שלו בכתה נשאר שומם.

הלב בכה עליו.

אמנון ברהום יהא זכרך ברוך!

סוף פרק שני