סיפור הבריאה שלי
בתחילה היה, או בתחילה היו אש, מים ואדמה, או אש, שמים ואדמה, ללא סדר, למעלה, למטה, בתנועה, משנים צורה, מתחלפים כמו במחול, בזרימה ואז גלגל ענק, צבעוני ויפהפה הסתחרר לו ואסף אותו לתוכם, הסתובב, הסתובב ולא היה חיזיון כה מופלא: כל הצבעים, האדמה, המים, האש והשמיים התערבלו, הסתחררו להם במשך ימים רבים ולילות, עד שהגלגל עצר ולפתע היתה דממה, שקט רווי קדושה והאדמה מצאה את מקומה ונפרסה חומה, חזקה, בוטחת ויציבה למטה, קיבלה על עצמה את תפקידה להיות הבסיס שעליו תמשיך ותבנה שאר היצירה. והמים הכחולים-שקופים-ירוקים מצאו להם מקומות רבים בין הרווחים שפינתה להם האדמה וכבר החלו לזרום, לשעוט ולחוש את המרחבים, לחלחל לתוכם, בדקו את הגבולות, גילו את היתרונות, למדו שאם מתעקשים אין סופיות למרחבים שהם יכולים לזרום, אך בחרו לרוב להתמיד בגבולות שיצרה להם האדמה ולמדו שגם בתוך גבולות אלה אפשר לזרום לאט ומהר, אפשר שיהיו מרחבים גדולים וגדולים מאוד, מאוד, שאחר-כך קראו להם ים ואוקיאנוס ואפשר ליצור מרחבים צרים ויותר צרים ומאוד מאוד צרים: נהרות, נחלים ואולי סתם שלוליות קטנות. וכשהיתה כבר האדמה והיו כבר המים, החלו לפתע לעלות ולצמוח שפע של צמחים ירוקים, כתומים, צהובים, אדומים, גדולים וקטנים, פיצפונים וענקים והרוח, שישנה שינה ערבה מיליוני שנים התעוררה לחיים והחלה משתעשעת לה בין העלים, מלטפת את הצמחים הקטנים, נושפת פתע ומבהילה את העצים הגדולים, מסחררת את המים במעגלים, לגלים עולים יורדים, נעים פעם ימינה ופעם שמאלה, לא יודעת את נפשה מרוב שימחה, משפע העניין והמשחק, משפע השעשוע…
אז בא ועלה אור גדול וחם ואפילו שורף, זוהר בצהוב בהיר וצהוב כהה בכתום ובאדום, גלגל ענק וחם עולה מעלה מעלה ופתאום האויר שחש כה קליל ומרחף החל לחפש מכסה, נזהר, אך בגלל שהיה שובב והתפזר לכל מקום, חלקו הפך לאש ופתאום השתלחו להבות שחלקן הפכו לשריפות ופרחים ועצים, שלמזלם הרע היו ליד הלהבה, קיבלו כוויה איומה ונוראה וחלקם שינו לגמרי צורה. האדמה שכבר הבינה, גם אם באופן לא ממש מודע, שהיא כמו אימא צריכה להרגיע את המהומה, התמתחה והתרוממה ובכל כוחה ניסתה לקרר, להרגיע, גם המים, שעד אותו הרגע השתעשעו וניתזו, מיהרו לזרום אל השריפות, להרגיע לכבות וכשהגלגל הענק המשיך לעלות כולם נשמו לרווחה, כבר לא היה כל-כך חם והיה דוקא נעים שיש אור מאיר ואפילו מרפא.
המים, האדמה, האויר והצמחים למדו שהאור שאנחנו קוראים לו שמש, יכול להיות אש שורפת ויכול להיות נעים ומרפא, רק צריך להזהר, לדעת כמה להתקרב. וכך המים, האויר והאדמה למדו להכיר כל אחד את השני, מה התפקיד של כל אחד, איפה הגבולות של כל אחד ומה קורה כאשר חוצים את הגבולות. ואז כאשר " התפאורה" היתה כבר מוכנה באו החיות והוסיפו המון צבעים וקולות ואחר-כך באנו אנחנו, בני האדם, פשוטים, גמישים, עם חושים פתוחים, חשים, שומעים, מריחים, טועמים והנשימה זורמת להם לאורך הגוף, בלי חסימות, בלי תסביכים, מחוברים מכף רגל ועד ראש ליקום, לטבע, לבריאה, לאמא אדמה, נעים לפי עונות השנה אחרי מים, מזון מחסה, מתעודדים בריקוד ושירה, מתאגדים לתפילה, מתרפאים באמונה, בצמחים בכישוף, כל-כך יפים, כל-כך פשוטים, מי היה מאמין…
