בדמייך חיי / לזכר אחי שמסר נפשו במלחמת יוה"כ

לאחי, מלאכי

שאל אורך נולדתי.

כשנפלת -

הרקעת אתה

אל גנזי מרומים

ואנו נפלנו מטה המומים

דמומים ומדממים

והשאלות הקשות קרעו את הלב,

הוי, והכאב...

והתהיות על שווי המחיר הכבד

וההתרסה כלפי אי-מי מלמעלה

שגדע חיים שוקקים באיבם

והותיר את החיים – בשבר ליבם

והמדינה, מה ערכה בכלל

שגובה חלל ועוד חלל...

ונפער עוד ועוד החלל - שהותרת

עד אפסו החיים כאן, למטה...

אך הקול הכל-כך חי,

קולך,

מהדהד בעצמה

אומר לאמא, ש"אל תלך" גמגמה

"כדי שתחיו אני חייב עכשיו לצאת למלחמה"

ועוד לפני שנקראת לבשת את מדיך,

והזעקת את פקודיך...

ויצאת במין כזאת שלמות

במין כזאת שאננות,

במין כזאת מוכנות,

גם למות...

למען נחיה

כן, זו היתה נגינתך החוזרת

שאין לנו ארץ אחרת

כי יהודים בנכר, אינם רצויים לעולם!

ובעבורם אבא נלחם, ואתה נלחם

ואם צריך... גם בנך...

שלא נולד...

ונלחמתם.

וחרפת נפשך בסיני

וסיימת... כמעט שבתָ הביתה

אך כנראה לא שקטתָ

כי עוד שם, במצרים, גדוד שיריון מכותר,

ואתם – צנחנים, איך אפשר...

הרי דמם שם יוּתַר

מתנדבים לחלץ... חוצים תעלה

ו...עומדים במשימה הנעלה

ואתה אחי, אהובי, מסרת נשמתך הנאצלה

בכזה ביטחון שזה הדבר הנכון

עם חיוך על פניך הטהורים, כמו שסיפרו החברים...

שציוו לנו את החיים –

בדמים.